בן שמואל ומרים
עלה לארץ - 1948
נשוי ליהודית
אב מאיר [1950], עדנה [1954], יורם [1957], אופיר [1965]

מרדכי – איוון בשמו ההונגרי, נולד בעיר בודפשט, בירת הונגריה, להוריו – מריה ושאמו [מרים ושמואל, בשמם העברי] בשנת 1930. למשפחה היו שלושה ילדים: ויקטור, וַאלֶרְיָה ומרדכי הצעיר. שני הוריו באו ממשפחות מרובות אחים, כך שהמשפחה הרחבה הייתה גדולה וענפה. המשפחה הייתה אמידה וחייתה ברווחה ברובע מבוסס של בודפשט. הוריו היו שייכים ליהודים הנאולוגים [רפורמים] בהונגריה. יהדותם התבטאה בשמירת כשרות ובציון החגים - ראש השנה, יום כיפור ופסח, שאז אביו היה הולך...

בן שמואל ומרים
עלה לארץ - 1948
נשוי ליהודית
אב מאיר [1950], עדנה [1954], יורם [1957], אופיר [1965]

מרדכי – איוון בשמו ההונגרי, נולד בעיר בודפשט, בירת הונגריה, להוריו – מריה ושאמו [מרים ושמואל, בשמם העברי] בשנת 1930. למשפחה היו שלושה ילדים: ויקטור, וַאלֶרְיָה ומרדכי הצעיר. שני הוריו באו ממשפחות מרובות אחים, כך שהמשפחה הרחבה הייתה גדולה וענפה. המשפחה הייתה אמידה וחייתה ברווחה ברובע מבוסס של בודפשט. הוריו היו שייכים ליהודים הנאולוגים [רפורמים] בהונגריה. יהדותם התבטאה בשמירת כשרות ובציון החגים - ראש השנה, יום כיפור ופסח, שאז אביו היה הולך לבית הכנסת. אביו ניהל את נכסי המשפחה שכללו מפעל למסמרי עץ, ומפעל לרהיטים אמנותיים. 
       מרדכי, הילד, למד בבית ספר הונגרי וילדותו הייתה בטוחה ומאושרת. בעדות שנתן ל"יד ושם" הוא סיפר שהוא עבר חוויות אנטישמיות כילד - אחיו הגדול לא התקבל לחיל האוויר ההונגרי בגלל יהדותו. הוא לא צורף לקבוצת הכדורגל בגלל היותו ילד יהודי. הוא נבחר לדקלם את ההמנון ההונגרי בטקס בעיר והייתה מחאה על כך שילד יהודי עושה זאת. במשפחתו הבליגו על הגילויים האלה. בחיי היום-יום של המשפחה לא הורגשה האנטישמיות עד מרץ 1944, כאשר הגרמנים נכנסו להונגריה והחלו גזרות קשות נגד היהודים.
             ביולי 1944 נשלחה המשפחה – מרדכי, אביו, אימו ואחותו לאושוויץ. ויקטור, אחיו הבכור, נשלח עוד קודם למחנה עבודה. בהגיעם לאושוויץ הוא נפרד מאימו, שהובלה מיד להשמדה. אחותו נשלחה לעבודה. גם הוא ואביו נשלחו לעבודה והגיעו לבירקנאו. בבירקנאו הם שהו כחודשיים והצליחו להתחמק מהסלקציות היומיות. משם הם עברו לדכאו ומשם למחנה עבודה במילדורף, שם הם הועסקו בבניית שדה תעופה תת קרקעי לצבא הגרמני, שכבר היה בנסיגה וסבל מהפצצות מהאוויר של בנות הברית. העבודה הייתה קשה מאוד ובתנאי מזג אוויר של קור, גשם ושלג. אביו נפטר לנגד עיניו מדיזינטריה ב-26.2.1945, כחודשיים לפני השחרור.
            מרדכי בן הארבע-עשרה וחצי סיים את המלחמה במשקל 35 ק"ג, יתום מאימו ואביו. הוא חזר לבודפשט, שם פגש את אחיו ואחותו, ששרדו כמוהו את תלאות המלחמה. רוב משפחתו הגדולה, מצד הוריו, נספתה. בגיל חמש-עשרה וחצי הוא עוזב את בודפשט בדרכו למחנות הפליטים בגרמניה. שם הוא מצטרף לקבוצת נערים של "השומר הצעיר" – קבוצת "חביבה רייק", ששרדו כמוהו את השואה. הם מגיעים לאשווגה, שם הם לומדים עברית, מקימים משק חקלאי ומתכוננים לעלייה לארץ. בגרמניה, בקבוצת "חביבה רייק" הוא פוגש את יהודית, שעברה כמוהו את התופת של השואה. הם קושרים את חייהם באהבה, שנותנת להם תקווה לחיים חדשים.
             ב-22.5.1948 הם עולים לארץ, שנמצאת כבר בתוך מלחמת השחרור. המקום הראשון אליו הם מגיעים הוא קיבוץ כפר מסריק. לאחר שנה הם עוברים לעין השופט, יחד עם קבוצת "הכובש", שבאה מבית זרע, וזהו ביתו, יחד עם יהודית ושאר חבריו מההשלמה, עד יום מותו. עם המעבר לעין השופט הוא מתגייס לצבא. בתום השירות הוא מתחיל את חייו בקיבוץ.                      למרדכי ויהודית נולדים הילדים – מאיר [1950], עדנה [1954], יורם [1957] ואופיר [1965]. עדנה, בתם, נולדה עם בעיות רפואיות, ואושפזה במוסדות המתאימים למצבה, כשההורים מבקרים  ושומרים על קשר עימה. ב-1973, בהיותה בת 19, היא נפטרה. יהודית ומרדכי התברכו בשלושת הבנים, שהקימו משפחות והולידו להם תשעה נכדים, שזכו לסבים חמים ומחבקים. ברבות הימים הם אף זכו לעשרה נינים, בני הנכדים, שממשיכים את השושלת שנגדעה. 
             מרדכי, שבא מבית לא ציוני, נשבה ברעיון הציונות וברעיון הקיבוץ והאמין בחיים האלה בכל ליבו. בקיבוץ הוא מתחיל כנהג בענף ההובלה. בשנים 1960-1957 הוא מרכז את הענף. בשנים שאחר כך הוא עבד במברג. ב-1969 הוא משמש כמרכז קניות במשך כמה שנים. ב-1972 הוא יוצא לעבוד בבית האריזה האזורי רא"ם, ומנהל אותו, ואת בית הקירור שלידו שנים-עשר שנים, עד 1986. ב-1987 הוא חוזר לתפקיד של מרכז הקניות עד 1992. בשנים 2006-1994 הוא עובד בכלבו, כשחלק מהשנים הוא המנהל המוביל, שרואה בעבודה הזו שירות חשוב למען החברים. בשנים 2014-2006 הוא משמש כנהג בריאות, המוכן להושיט יד ולתמוך בכל מי שזקוק לכך.
                מרדכי היה גם שותף פעיל, מעורב ותורם בחיים החברתיים של הקיבוץ – סדרן עבודה, מרכז ועדת עבודה, מרכז ועדת מינויים, מרכז ועדת קשישים ועוד. הוא הירבה להביע את דעתו וביקורתו בשיחות קיבוץ ובעלון, בנושאים שהיו קרובים לליבו. עמדות אלה לא שינו את אהבתו וגאוותו על עין השופט כקיבוץ, ועל החברים, שהביאו את הקיבוץ להישגיו בעשייתם הרבה. דבר שהוא תמיד דאג לציין בשעה שהיה מתבטא בנושאים אלה. 
            נושא שהיה קרוב לליבו היה נושא השואה והוא הירבה להתבטא בו ולהבטיח שזכר הנספים יישאר לדורות הבאים. הוא היה מגיע לבתי הספר של נכדיו כדי לספר את קורותיו בשנים אלה. מספר פעמים הוא יצא כעד למסעות לפולין של חניכי מוסד הרי אפרים. המסע ב-2006 תועד בסרט ע"י ניב לשם כעבודת גמר של י"ב.
משחר נעוריו הוא אהב מאוד ספורט ובמיוחד כדורגל. הוא היה חלק מקבוצת הכדורגל של קבוצת "חביבה רייק" ומאוחר יותר גם קבוצת הכדורגל של עין השופט, שקמה בשנות החמישים. בנוסף הוא היה שוחה וצועד בוקר בוקר למען בריאותו. 
          אחיו ויקטור נשאר בהונגריה אחרי המלחמה והקים שם את משפחתו. מרדכי שמר עימו על קשר בביקוריו בהונגריה, ובביקורים של האח בארץ. ויקטור נפטר ב-2007. אחותו ואלריה עלתה לארץ וחייתה בבאר שבע עם משפחתה. ב-1993 הוא נסע יחד איתה לביקור שורשים בהונגריה והגיע גם למילדורוף, שם סיים את המלחמה ושם איבד את אביו. ואלריה נפטרה ב-2019.
בשנים האחרונות הוא הלך ודעך. יהודית נפטרה באוקטובר 2021, שבעה חודשים לפניו. 

מרדכי נפטר באפריל 2022 והוא בן 92. השאיר אחריו את בניו ומשפחותיהם – מאיר, יורם, אופיר, תשעת נכדיו - אדר, לירן, דפנה, טל, שחר, ארד, נועם, כרמל, עינת, עשרה נינים, משפחות אֶחָיו – ויקטור וואלריה ובני המשפחות של משפחתו הענפה מצד הוריו, שניספו בשואה.