תמר קורץ
בת שרה ומשה שטיינברג
עלתה לארץ 1948
נשואה לשלמה
אמא לשרה [1949], מיכל [1953], דורון [1959], צפי [1964]

תמר נולדה, ב-1927, בשם מתלה [מגדה] שטיינברג, בכפר קטן בשם וורצקי, בהרי הקרפטים, באזור הנקרא קרפטורוס. אזור קפטורוס נדד מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לצ'כיה ועבר ב-1938 להונגריה. החל מ-1945 האיזור השתייך לאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית המועצות.
      תמר התייתמה מאימה, שרה-רבקה, בהיותה פעוטה בת שנתיים. אביה, זאב-משה שטיינברג, נשא אישה שניה,  אסתר-בלומה, שגידלה את תמר. במשפחה היו 12 ילדים - חיה, יהושוע, מתלה [תמר], חדווה, שלמה, הדסה, מאיר,...

תמר קורץ
בת שרה ומשה שטיינברג
עלתה לארץ 1948
נשואה לשלמה
אמא לשרה [1949], מיכל [1953], דורון [1959], צפי [1964]

תמר נולדה, ב-1927, בשם מתלה [מגדה] שטיינברג, בכפר קטן בשם וורצקי, בהרי הקרפטים, באזור הנקרא קרפטורוס. אזור קפטורוס נדד מהאימפריה האוסטרו-הונגרית לצ'כיה ועבר ב-1938 להונגריה. החל מ-1945 האיזור השתייך לאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית המועצות.
      תמר התייתמה מאימה, שרה-רבקה, בהיותה פעוטה בת שנתיים. אביה, זאב-משה שטיינברג, נשא אישה שניה,  אסתר-בלומה, שגידלה את תמר. במשפחה היו 12 ילדים - חיה, יהושוע, מתלה [תמר], חדווה, שלמה, הדסה, מאיר, לאה, חנה-מלכה, בלה, ישראל וציפורה. אביה התפרנס מעסקי מסחר שונים. שפת הדיבור בבית הייתה אידיש.
ב-1941, כאשר תמר הייתה בת 14, גורשו יהודי הכפר מבתיהם ותמר ומשפחתה החלו במסע נדודים לכיוון אזור גליציה, שבפולין. מאוחר יותר חזרה המשפחה לקרפטים, כשוהים לא חוקיים, ובני המשפחה התפזרו למקומות שונים. תמר הגיעה לעיירת המחוז מונקאץ' יחד עם אביה ושניים מאחיה, שהסתתרו בבית הכנסת של חסידי בעלז. היא עצמה יצאה לעבוד אצל משפחה כמשרתת ומטפלת לילדיה.
מאוחר יותר עברה המשפחה לגיטו במונקאץ'. ב-1944 נשלחה משפחתה להשמדה באושוויץ-בירקנאו. גם תמר הגיעה לאושוויץ, שם עברה את הקור, הרעב והסבל, עם חברותיה בצריף. מאושוויץ היא הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף ומשם למחנה העבודה פראוסט, ליד דנציג. כשהרוסים התקרבו למחנה היא הוצאה, יחד עם כל האסירות, ל"צעדת מוות" בקור ובשלג, שממנה נמלטה בימים שלפני השחרור, יחד עם חברתה פרידה, אותה פגשה באושוויץ.
במאי 1945 שוחררה ע"י הרוסים וחזרה אל כפר מולדתה. שם היא נוכחה לדעת על האסון הגדול שפקד את משפחתה, שניספתה כולה. לאחר מכן היא שהתה תקופה-מה בפראג אצל בן דודה, שם נודע לה שחדווה אחותה, נותרה בחיים – שתי אחיות ששרדו ממשפחה גדולה של 14 נפשות.
      תמר הגיעה לוינה, ומשם להנובר בגרמניה. בהנובר היא מצאה את קברה של אחותה הבכורה - חיה, שנפטרה מטיפוס לאחר המלחמה, והקימה לה מצבה.
היא הצטרפה לקבוצת צעירים של "השומר הצעיר" שנקראה בשם "חביבה רייק" לזכרה של הצנחנית חביבה רייק. הקבוצה הייתה בהכשרה חקלאית באושוויגה, שקודם לכן הייתה בסיס צבאי ושדה תעופה של חיל האוויר הגרמני, ובה הוכשרו לעבודה ולחיי קיבוץ. לקבוצה זו הצטרף גם שלמה, וכך נוצר הקשר ביניהם.
      במאי 1948 עלו שלמה ותמר עם קבוצת "חביבה רייק" לארץ. התחנה הראשונה שלהם הייתה בכפר מסריק.
ב-1949 הקבוצה הגיעה לעין השופט וכאן הם החלו לבנות את חייהם החדשים, לאחר התלאות הנוראות של השואה. עם העלייה היא קיבלה את שמה – תמר.
בעין השופט נולדו לשלמה ותמר ארבעת ילדיהם: שרה (1949), מיכל (1953), דורון (1959) וצפי (1964).
בקבוץ תמר עבדה קצת כמטפלת ואח"כ שנים רבות במטבח, כשהמומחיות שלה הייתה אפיית עוגות. במקצת מהשנים האלה היא הייתה בתפקיד האקונומית. ב-1980 היא עברה לעבוד בקומונה [מחסן הבגדים] של המוסד ובהמשך הגיעה לאלתם, שם עבדה עד 2015. בכל שנותיה בקיבוץ היא הייתה שותפה בפעילות של ועדות שונות.
      עם השנים ילדיה נישאו והחלו להיוולד הנכדים ובהמשך גם הנינים. תמר ראתה במשפחתה הגדולה את האושר והפיצוי על שנות הסבל הקשות, שהיו מנת חלקה, ואובדן משפחתה בשואה.
באוקטובר 1989 קרה אסון נורא, בו נהרגו שלמה וליאור הנכד, בנה של שרה בתה, בעת שעסקו בחפירה ארכיאולוגית. השכול היה כבד ותמר אספה כוחות להמשיך בחייה, על אף האסון הקשה. יחד עם המשפחה הם מתחברים אל החיים, שמקופלים בתוכם צער ושכול עם האושר על היש המשפחתי.
      ב-1992 נסעו תמר וחדווה, אחותה, עם דורון וצפי, ילדיה, למחוזות ילדותן. ב–2006 היא נסעה שוב עם בנותיה – שרה, מיכל וצפי. שוב היא יכלה לספר את סיפורה ולחוות עם בנותיה את עברה.
ב-2005 תמר נסעה לראשונה לפולין כעדה, עם קבוצת נערים של בית ספר 'מגידו'. המסע הזה החזיר אותה לשנות האימה שעברו עליה ואשר חוזרים אליה בחלומותיה.
      ב-2013 הלכה לעולמה אחותה חדווה, שיחד איתה הן היו הנצר האחרון ששרד מהמשפחה הגדולה שהייתה לה.
ב-2017 הוציאה תמר, בעזרתה של צפי, את הספר "טעמי החיים", בו היא מגוללת את סיפור חייה עם אהבת האפייה שליוותה אותה לאורך חייה. בגב הספר כתוב: "תמר מכירה את כל סוגי הטעמים שהחיים יכולים להציע. היא מכירה את טעמם של אובדן וכאב, של מחסור וייאוש, אבל גם את טעמם של שמחה ואהבה, של חסד ותקווה.... אולי זה מה שמאפשר לה להצהיר שלמרות הכל הטעם הדומיננטי בחייה הוא טעמו של האושר".  
      תמר הייתה אדם נעים הליכות ומאיר פנים. היא ידעה לחיות את החיים עם העצב שלהם, אבל תמיד להדגיש את הטוב, היפה והאופטימי. היא מצאה את עצמה מוקפת במשפחה אוהבת ותומכת, שהיא הייתה להם אבן הראשה.

היא נפטרה במאי 2019 והיא בת 92. השאירה אחריה את ילדיה – שרה, מיכל, דורון, צפי, בני זוגם, 14 נכדים, 6 נינים ואת משפחת אחותה, חדווה ז"ל