אביטל זיו
בת מילכה ואריה אלנר
נשואה לאסף
אם ליסמין-1968 ,זוהר-1971  ויערה -1977   

אביטל נולדה ב- 1944 להוריה מילכה ואריה אלנר. כל שנותיה מילדות, נעורים ובגרות עברו עליה בקבוץ.
יעל צהרי חברתה מילדות הספידה אותה בהלוויתה:
אביטל יקרה שלי,                                                                  
אני בוחרת לדבר...

אביטל זיו
בת מילכה ואריה אלנר
נשואה לאסף
אם ליסמין-1968 ,זוהר-1971  ויערה -1977   

אביטל נולדה ב- 1944 להוריה מילכה ואריה אלנר. כל שנותיה מילדות, נעורים ובגרות עברו עליה בקבוץ.
יעל צהרי חברתה מילדות הספידה אותה בהלוויתה:
אביטל יקרה שלי,                                                                  
אני בוחרת לדבר אליך ולחשוב שאת עדיין שומעת אותי אי שם. הרבה דברים היו לי לומר לך, אבל חיכיתי כי ידעתי שלומר אותם זה כמו להיפרד לנצח.
ביקרתי אותך יומיים לפני שעזבת אותנו ועדיין ראיתי את החיוך האופטימי, הסבלנות וההבנה שגילית למצבך. אבל הפנים היו נפולות וכבר לא היה כוח. שוחחנו כמו תמיד, היית מעורה במצב וסיפרת לי שבלון התכלת התלוי לידך הוא לרון ארד והוא לפי בקשתך. בעיקר סיפרת לי על פז נכדתך ותגובותיה למקום החדש שלך. ידעתי שלא אהיה בבית יומיים והבטחתי שאחזור לבקר ביום ה' וכבר לא הספקתי.
בתקופה האחרונה הרביתי לבקרך. בפעמים האחרונות כאשר יצאתי מביתך, הרגשתי שאיני רוצה לעזוב כי אולי זו הפעם האחרונה.
דרכנו אביטל, כמעט ולא נפרדו.

נולדת 3 ימים לפני. את זאת איני זוכרת, אבל אני יודעת שמאז גדלנו כילדות-אחיות. כל אירועי הילדות שלי שזורים בזיכרון איתך. ימי ההולדת שלנו נחוגו ביחד עם הפיתות הטעימות של אבא אריה, זכרונו לברכה, ועם הצילומים המיוחדים, שהרי רק לו ולעוד שני חברים נוספים היו מצלמות – אז צלמניות. תמונות הספסל והגלגל שלנו – את, אפרת ואני, שלושת הבנות של השישייה כולה עם נחום, יפתח ויגאל היו שֵם דבר ואצל כל אחד מאיתנו הן שוכנות באלבום. הטיולים המשותפים והמשחקים המשותפים.
איתך אביטל אהבתי ללכת ולחפש אחר קני הציפורים, שבתקופתנו היו אטרקציה וחלק מהנושאים הלימודיים, כי ידעתי שאת בסבלנותך תמצאי אותם. היינו יוצאות בשעות אחה"צ, עוקבות אחר מעוף הציפורים ומסמנות להיכן עפו לשכון בסוף היום.
איתך אהבתי לאסוף הכל – ניירות של סוכריות, זהבים ופרסים. ידעתי שתישארי נאמנה ותהיי הוגנת ללא גבולות.
בתקופת נעורינו במוסד אהבנו לטייל בשבתות בצהרים לעצי הבוסתן שליד מסלול המכשולים. אז עוד לא היה מסלול והרימונים, התאנים והחרובים גדלו באין מפריע. היינו אוספות מהפרי, אוכלות ישר מהעץ וחוזרות הביתה. שעות בילינו במאפיה, בילדותנו, בנעורינו ובבגרותנו עד שלאריה, אביך, כבר לא עמדו הכוחות והוא חלה.
בזכותך דלת המאפיה היתה תמיד פתוחה לפני, גם כאשר אני עצמי הייתי כבר אמא.

אני זוכרת אותך כמי שידעה ליצור קשרים חברתיים עם רבים מבני גילנו. בקשרים של פעם היינו מתכתבים. זו הייתה הדרך המקובלת לשמור על קשרים ואת היית קשורה עם ידידים וידידות רבים. לא התביישת לגשת ולדבר עם הנערים והנערות בני המחזור שלנו בכל מקום, והיית מהראשונים שידעו לשבור את המחיצות וליצור קשר. היית גם מבין הבנות הראשונות שמצאו "חבר".
בצבא פנינו לדרכים שונות, אך נפגשנו בסופי שבוע כאשר חלקנו חדר יחד. אחרי הצבא יצאת לשנת שירות בניר עוז – נדמה לי ששם נוצר הקשר עם אסף. עד לשם היה צריך להרחיק. מאז אתם ביחד, והידידות בינינו נשארת.
ותקופת החממה – תקופה של נוסטלגיה, פרחים יפים, עבודה לא קלה. אהבנו את העבודה, את רוח הצוות, את ארוחות הבוקר עם הלחם הטרי ישר מהתנור, את אריזת הפרחים בשעות המוקדמות של הבוקר או עד מאוחר בערב, כשהבעלים הדואגים באים לראות מה קרה ולמה כל כך מאוחר.
הייתי באה אליכם לכוס קפה, המיוחד והטוב שאסף הכין, וסתם לחברותא – כן, פעם זה היה נהוג. תמיד הרגשתי אצלכם בבית. כשנולדה יסמין – כולנו חגגנו את לידתה. אני זוכרת אותה בעגלת הלול, כשחזרתי לאחר כמה חודשים מחו"ל. היום, פז נכדתך, מחזירה אותי לאותה תמונה.
השנים נקפו, כל אחד מאיתנו פנה לעיסוקיו ודרכו, ושוב אנו נפגשות כאשר אני מטפלת של ילדיך, זהר ואחרי כן יערה – לאורך 10 שנים. כאן מצאתי אותך כאימא כל כך מסורה, כל כך דואגת וכל כך נבונה. אומרת דברים שמציקים, מתייעצת, מחליפה חוויות, מספרת גם על הקורה עם הילדים בבית ובעיקר יודעת לומר מילה טובה ומעודדת.
החיים לא הטיבו איתך אביטל. שנים רבות התמודדת עם קשיים ולא תמיד ידענו עד כמה קשה לך.
המחלה האחרונה תפסה אותך לפני כ- 5 שנים. עקבתי בהערצה אחר דרך ההתמודדות שלך וגילוי הלב, למרות הידיעה הברורה של מצבך.

לפני כל כנס של "רימון" שאלתי למצבך וביקשתי שהכנס יהיה כאן כדי שתוכלי להשתתף. באיזו שמחה סיפרת לנו שאת עומדת להיות סבתא. לא פחדת להוסיף שאת מקווה להספיק – כי זה היה באחת מתקופותיך הקשות. באיזו שמחה סיפרת שנה אחרי, כמה נפלא להיות סבתא.
אני שמחה שזכית להנות כל כך מנכדתך. שזכית לטיפול כל כך מסור ומבין של אסף ושל ילדיך.

עצוב לי כל כך. נכון, ידעתי שהזמן לא לטובתך. גם את ידעת זאת ואפילו אמרת לי על כך באחד הביקורים.
תחסרי לי מאד. יחסרו לי הפגישות בחדר האוכל, בביתך, במפגשי הכיתה שלנו.
ידעת לקבל אהבה בשמחה ולהחזיר אותה בנדיבות.
מילכה, יהודית, יעל, אסף, יסמין, זהר ויערה וכל המשפחה - אביטל פשוט איננה, אבל היא נמצאת ותימצא איתנו ובזכרוננו לאורך כל השנים.
יהי זכרה ברוך.
                                                                                                                                                  יעל צהרי


אביטל נפטרה בשנת 2000, והיא בת 56. השאירה אחריה את אסף – בעלה, ילדיה – יסמין ומשפחתה, זוהר, יערה, אימה – מילכה ואחיותיה – יעל ויהודית