אריה אלנר
בן חווה-בילה ואברהם-חיים
עלה ארצה-1932
נשוי למילכה
אב ליעל-1939, אביטל-1944 ויהודית-1949

 הספד ביום ההלוויה:
חלפתי אתמול על פני המאפייה. שעות אחדות לפני שהלכת לעולמך, אריה.
צבעו אותה יפה לקראת העברתה להנעלה. התנור נשאר על כנו והארובה בחוץ, ונדמה כי גם אתה תופיע שם, כמו תמיד, 53 שנים, בוקר בוקר, באחת וחצי או שתיים לפנות בוקר, תכין את הבצק ותלוש במכונה, תכין את התנור ולאחר מכן תצא החוצה ו"תרביץ" צעקה שתהדהד בכל החצר: "למה לא רשום כמה לחם חסר!?".
לאחר מכן תאסוף אליך את השומר ועל קפה שחור, חצי לחמנייה ועגבנייה תספר על ימים...

אריה אלנר
בן חווה-בילה ואברהם-חיים
עלה ארצה-1932
נשוי למילכה
אב ליעל-1939, אביטל-1944 ויהודית-1949

 הספד ביום ההלוויה:
חלפתי אתמול על פני המאפייה. שעות אחדות לפני שהלכת לעולמך, אריה.
צבעו אותה יפה לקראת העברתה להנעלה. התנור נשאר על כנו והארובה בחוץ, ונדמה כי גם אתה תופיע שם, כמו תמיד, 53 שנים, בוקר בוקר, באחת וחצי או שתיים לפנות בוקר, תכין את הבצק ותלוש במכונה, תכין את התנור ולאחר מכן תצא החוצה ו"תרביץ" צעקה שתהדהד בכל החצר: "למה לא רשום כמה לחם חסר!?".
לאחר מכן תאסוף אליך את השומר ועל קפה שחור, חצי לחמנייה ועגבנייה תספר על ימים רחוקים, על הפגישה עם ידין, ביקורו של יגאל אלון אצלנו ועל בעיות הקיבוץ והמדינה. אין נושא שעיינך לא שזפה ואוזנך לא שמעה, בעיתון וברדיו, ואתה לא תהיה מעורב בו.

אריה נולד ב- 1911 בטרמבובלה, עיירה בגליציה, שהיתה  תחת שלטון אוסטרו-הונגרי להוריו חווה ואברהם אלנר. היה הצעיר מבין ארבעת ילדי המשפחה. בשנת 1914 נמלטה המשפחה מאֵימֵי הכיבוש הרוסי. אריה, בן השלוש, נישא על גבה של אימו למרחק של קילומטרים – מטרמבובלה לסטארי ומסטארי ברכבת למונקאש. משם לווינה, ומווינה לכפר קטן – מרחק שעה וחצי נסיעה. האב גויס לצבא ושירת בו כל תקופת המלחמה, ואילו האם נשארה עם ארבעת בניה בכפר, שם הם ידעו חיי עוני ומחסור וחיכו לאב שיחזור.
בסוף המלחמה חזרו האם והבנים לעיירה. מן הבית הישן לא נותר דבר. האב עשה את דרכו ברגל מאיטליה, בה היה מוצב, אל עיירתו והגיע אליה באפיסת כוחות. זמן מה לאחר מכן יצא האב לארצות-הברית, אל אחיותיו, להכין את הקרקע לבואה של המשפחה. אריה הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" בגיל עשר, בהיותו בגליציה. כעבור ארבע שנים, כאשר הגיע לארצות-הברית, חיפש בכל ניו-יורק את "השומר הצעיר" והגיע לקן מנהטן. עד מהרה השתלב בפעילות התנועתית.
בנובמבר 1932 עלה אריה עם קבוצת בוגרי הקן ארצה והגיע לחדרה. הוא היה שותף לכל מעשיהם הראשונים של חברי הקיבוץ שהיו הצטרפות לקבוצת הצבעים ופעולות בהגנה. במשך שנים, בלילות ארוכים של שמירה, שמענו מפיו סיפורים על ימים מיוחדים אלו.

ב-1936 הכיר את מילכה – עולה חדשה מקנדה. ב-1937 נכנסו השניים לאוהל משפחה. השניים בנו משפחה לתפארת. יעל נולדה ב-1939, אביטל ב-1944 ויהודית ב-1949. אל המשפחה נוספו מדי פעם "ילדות חוץ", כי לבו החם של אריה לא יכול היה לעמוד בפני בכייה של ילדה קטנה. את ניצה בת העשר, ילדת חוץ בקבוצת "עופר", פגש אריה בשנת 1947, בוכייה בחורשת הפלמ"ח. כאשר התברר לו שאין לה לאן ללכת, הוא אימץ אותה לחיק משפחתו. מאז ועד היום ניצה היא בת משפחה לכל דבר. כך גם אימצה המשפחה את נעמי זיבורט ותמי דוידמן (שמיר).

"גנגסטר" קראנו לך במשפחתי, אינני יודע בדיוק מדוע. משך שנים היו הורי, יוסל ובלה, מילכה ואריה, משה ורוחקה אבינרי, אהוד ואלקה, שכנים. בעין השופט של אותם ימים שהייתה קטנה יותר וחמה יותר, היינו מבלים שעות על הדשא - הילדים משחקים והמבוגרים מסדרים את העולם. היינו נכנסים בחופשיות זה לחדרו של זה. אבא ואתה הייתם נפגשים מדי יום אחר הצהריים, שותים תה, משוחחים על הווייתו של העולם ומספרים בדיחה באידיש.
כשמת אבא שלי, יוסל, בפתאומיות לפני עשרים שנה, באת אלינו ואמרת בדמעה לאמי שידעת חיים יפים עימו. מאז, תמיד כשהיית רואה אותי היית מספר לי משהו נוסף עליו.

מ-1938 עד 1991, 53 שנים עבדת במאפייה. צברת מעל אלף שבתות. רבים עבדו עימך בלילות ובבקרים. לא היה אולפניסט, מתנדב או חבר חדש שלא שמע ממך עצה או דבר תוכחה – פרלמנט לילי שבו משוחחים על כל הדברים לא פחות מאשר בשיחת קיבוץ. הרוגלאך שלך, החלות המתוקות והחלות המלוחות, לחם קימל ולחם לחתונה, ומעל לכל – יום יום – הלחם לכל הקיבוץ, הסמל של עין-השופט, אליו מתגעגעים ממרחקים ועליו מצביעים בכל המקומות- לנו יש את האופה הכי טוב בעולם והלחם הכי טעים.

עוד שבוע נחוג את סדר הפסח. לפני כן, נצא אל שדות הלחם הרחבים לחגיגת העומר, ואתה אריה, איש הלחם והשורשים, כבר לא תהיה עימנו. לא נפרדתי ממך. אולי כמו רבים אנו רוצים לשמור אותך בזיכרון כפי שהיית; לא בסבל ובכאב של החודשים האחרונים.
אנחנו יודעים שתמסור שלום ליקירינו שם למעלה. כאן, על פני האדמה שאהבת, בעין-השופט, בזיכרוננו המשותף – תמיד תהיה לבוש לבן, על האופניים או ברגל, בשעות הבוקר המוקדמות, ליד המקלחת המשותפת, ליד הסיבוב, במאפייה האחת שאין ולא תהיה עוד כמוה, עם מילכה והבנות, המשפחות, עשרה נכדים, נינים וריח הלחם.
היה שלום אריה האופה.
                                                                                                                                               יגאל וילפנד

אריה נפטר ב-1994 לאחר מחלה והוא בן 83. השאיר אחריו את מילכה אשתו ואת בנותיו – יעל, אביטל, יהודית ומשפחותיהם.