|
חנה זיו (זיבטובסקי)
בת מנוחה וחיים קורי
עלתה ארצה-1938
נשואה לאהרון
אם לאסף-1942, צביה-1945 ונדב-1950
דברים בהלוויה:
חנה נולדה ב- 1913 בשיקאגו להוריה מנוחה וחיים קורי שהגיעו לארה"ב כמהגרים מרוסיה בשנת 1907. הסב היה חזן ושוחט ואילו האב ניהל אורח חיים מסורתי בלבד.
המשפחה התגוררה ברובע עני שבו לא התגוררו יהודים, דבר שהביא להתרחקות ילדי המשפחה מהחיים הדתיים.
בשיקגו החלה מלחמת הקיום של המשפחה. כבת צעירה למשפחת מהגרים קשיי יום,
נהגו חנה ואחיה לעזור להוריהם, בבוקר לפני צאתם לבית-הספר, בחלוקת עיתונים - פרנסה ממנה חייתה...
|
|
חנה זיו (זיבטובסקי)
בת מנוחה וחיים קורי
עלתה ארצה-1938
נשואה לאהרון
אם לאסף-1942, צביה-1945 ונדב-1950
דברים בהלוויה:
חנה נולדה ב- 1913 בשיקאגו להוריה מנוחה וחיים קורי שהגיעו לארה"ב כמהגרים מרוסיה בשנת 1907. הסב היה חזן ושוחט ואילו האב ניהל אורח חיים מסורתי בלבד.
המשפחה התגוררה ברובע עני שבו לא התגוררו יהודים, דבר שהביא להתרחקות ילדי המשפחה מהחיים הדתיים.
בשיקגו החלה מלחמת הקיום של המשפחה. כבת צעירה למשפחת מהגרים קשיי יום,
נהגו חנה ואחיה לעזור להוריהם, בבוקר לפני צאתם לבית-הספר, בחלוקת עיתונים - פרנסה ממנה חייתה המשפחה. חנה גם הוסיפה לפרנסת המשפחה בעבודה משרדית לאחר שעות הלימודים.
על אף התנאים הקשים הצטיינה חנה בלימודיה, ולצד הפעילות הפוליטית, הגשימה חנה לאורך כל שנותיה את הצורך ללמוד ולהתקדם כאשר ההשכלה הייתה נר לרגליה.
בגיל 15 וחצי החלה ללמוד באוניברסיטת שיקאגו. כעבור שלוש שנים סיימה תואר B.A ובידיה תעודת הוראה.
מילדותה הייתה חנה מעורבת בתנועות פוליטיות ברוח התקופה. בגיל 8 הצטרפה ל"משמרות האדומים" של הנוער הקומוניסטי. בגיל 12 עברה המשפחה למקום מגורים משופר וחנה החלה ללמוד בבי"ס הקשור לתנועה הציונית. היא למדה אידיש ועברית ב"פוֹלְק שוּלֶה", הצטרפה ל"פועלי ציון שמאל" ובגיל 18 הצטרפה ל"שומר הצעיר". המשפחה לא ראתה בעין יפה את פעילותה הציונית. חנה מצידה הבינה שכדי להגשים את הדרך בה בחרה עליה לעלות לארץ ישראל.
את אהרון פגשה חנה בהכשרה ולקראת עלייתה ארצה נישאה לו. הזוג עלה לארץ ב-1938 והצטרף לגרעין אמריקה ב' שהקים את כפר-מנחם. אסף בנם הבכור נולד ב-1942.
החיים ניתבו אותם צפונה, כאשר חנה גויסה ללמד אנגלית במוסד החינוכי הראשון שנוסד במשמר-העמק וריכז תלמידים ומורים מרחבי הארץ (1943).
לאחר שנה (1944) הגיעה המשפחה לעין-השופט. לימים נולדו צביה (1945), נדב (1950) ואומץ בן נוסף – משה דנגור.
מעבר לטיפול במשפחתה, חנה נטלה חלק בכל עבודה. גולת הכותרת היתה עבודתה ברפת. חנה עסקה שם בכל מלאכה, לרבות יציאה למרעה, הוצאת זבל בקלשון והכנת מכונת החליבה המטלטלת הראשונה.
בסוף שנות ה-40, כשבני הקיבוץ הראשונים הצטרכו ללמוד אנגלית, קיבלה אותם חנה ואף כתבה ספר ללימוד אנגלית, כי לא היו עדיין ספרי לימוד באנגלית.
חנה לימדה במוסד "הרי אפריים" מיום היווסדו ועד סוף שנת הלימודים של 1997.
דמותה של חנה מתקשרת למושגים ואימרות כמו: "שגרה ברוכה", "מה לעשות? לעשות!", פשטות, ישירות, רגישות.
בראיון שערכו עימה עופרה בריל ואמנון ישראלי אמרה: "אני שמה, בבית-ספר מגידו, כי אני אוהבת את הילדים. אני לא יכולה לראות את אי- הצדק שילד שרוצה ללמוד, או אומר שאינו רוצה ללמוד, לא בגלל שאינו רוצה, אלא מפני שיש לו בעיות ולא פותרים אותן.... על זה אני רוצה להילחם"...
זכיתי ללמד במחיצתה של חנה. אני זוכרת איך בוקר אחד שוחחה איתי גילה דגן והציעה להמליץ על חנה כמועמדת לקבלת פרס העבודה על שם נמיר. יוזמה ספונטנית של תלמידים ומורים שחוו מקרוב את העשייה הממושכת, העקשנית, ורצופת ההישגים של חנה. גם אם הדבר לא נסתייע, עצם הרעיון להציעה כמועמדת, שיקף הערכה יוצאת דופן כלפיה.
בראשית יוני 1998 נתמלא חוב הכבוד. המועצה שלנו העניקה לחנה את אות "יקיר החינוך". נדמה לי שהגמול האמיתי שזכתה בו חנה הוא עבודתה היומיומית וההיזון החוזר שקיבלה, כפי שכתבה בדברי תודה למוסדניקים שחגגו את יום הולדתה:
"יום יום אני מקבלת את הפידבק מתלמידיי ומחבריי ואין פיצוי יותר גדול למאמץ מאשר החיוך וה'בוקר טוב'. אין חיים יותר מעניינים מאשר עבודה שזכיתי לעבוד בה ולגדול איתה".
יהי זכרה ברוך.
עמירה פדן
חנה נפטרה ב-1998 והיא בת 85. השאירה אחריה את בעלה אהרון, ילדיה- אסף, צביה, נדב, משה דנגור ומשפחותיהם.
|
