חיה אבידן
בת מרגוט ויוסף וייס
עלתה ארצה-1949
נשואה לדן
אם לאלון-1955, חן ז"ל-1961, דריה-1963 ושי-1965 

חיה נולדה בוולובה סלובקיה ב- 29 באוגוסט 1934 להוריה יוסף ומרגוט וייס. ילדה תמירה, חייכנית, עדינה, מבט מקסים וכובש, עיניים טובות וחכמות, מלאות רצון טוב – כך נראתה חיה בעיני פסי, המדריכה של חברת "תחיה" בראשית צעדיה, כאשר פגשה אותה לראשונה בבית העולים בחיפה. "כמו האחרים הייתה, וגם מיוחדת".
את כפר הולדתה, "כפר שכוח אל בהרי הקרפטים", כפי שכינתה אותו, זכרה מעט. כי מה יכולה ילדה בת חמש לזכור?
"... בחורף ירדו זאבים מן ההרים ושיחרו לטרף...

חיה אבידן
בת מרגוט ויוסף וייס
עלתה ארצה-1949
נשואה לדן
אם לאלון-1955, חן ז"ל-1961, דריה-1963 ושי-1965 

חיה נולדה בוולובה סלובקיה ב- 29 באוגוסט 1934 להוריה יוסף ומרגוט וייס. ילדה תמירה, חייכנית, עדינה, מבט מקסים וכובש, עיניים טובות וחכמות, מלאות רצון טוב – כך נראתה חיה בעיני פסי, המדריכה של חברת "תחיה" בראשית צעדיה, כאשר פגשה אותה לראשונה בבית העולים בחיפה. "כמו האחרים הייתה, וגם מיוחדת".
את כפר הולדתה, "כפר שכוח אל בהרי הקרפטים", כפי שכינתה אותו, זכרה מעט. כי מה יכולה ילדה בת חמש לזכור?
"... בחורף ירדו זאבים מן ההרים ושיחרו לטרף בכפר, ובקיץ היינו יוצאים בתהלוכה לשדות בעקבות הכומר, הפסלים הקדושים והניסים הצבעוניים. היה זה טקס השריפה של השלפים. 
כמה התפעלתי ממעשי האמנות של הגויים, הרקמה היפה, והאריגים. צלחות צבעוניות עם תמונות של ישו ומרים קישטו את קירותיהם ואילו אצלנו, היהודים, היה הכול חשוף וחדגוני.
... פעם הסיתו אותי הגויים לטעום חזיר, וטעמתי. שבוע שלם התהלכתי בתחושה של חרדה נוראה, שאלוהים יענישני. עם זאת, חיינו בשלום עם הגויים, פרט לכינויי גנאי פה ושם..."
לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה סיפרה חיה: "יום שישי אחד באו הגרמנים ולקחו את המשפחה – סבא וסבתא, ההורים ושלוש הבנות הקטנות והעמיסו אותם על משאית. הגרמנים התפרצו וצעקו: "ידיים למעלה... כולם!" בני משפחתי עמדו רועדים. היה קר מאוד והם לבשו רק בגדים קלים. כאשר הגיעו למחנה ריכוז נעלמו המבוגרים ונשארו רק הבנות".

מרים, האחות הבכורה, מספרת: "נשארנו שלוש ילדות קטנות ללא הורים. ללא בית חם, ללא מגן. לא היה לנו איש בעולם זולתנו. ואז אני הגנתי עלייך, חיה'לה, על גופך הקטן. היית בת חמש, אני בת עשר ותמי הקטנה בת ארבע. שנת 1941 בפולין, ואנו שלוש יתומות מתגלגלות בדרכים. יהודים טובים אספו אותנו, מצאו לנו בית והפכו אותו לבית יתומים".
בוקר אחד השאירה המטפלת את הילדות ללא אוכל – ברחה עם הכול. שוב יצאו חיה ואחיותיה לדרך, ביקשו עזרה מאוקראינים וגורשו מבית לבית. לפעמים שיסו בהן כלבים. לא היה להן בית ללון בו, קור עז שרר והן שכבו בחוץ קפואות, מחובקות זו בזו.
והנה יום אחד נקלעו לחיקה של משפחה טובה, שהעניקה להם אוכל ומקום זמני לישון, לאחר מכן ציידה אותם באוכל ושלחה אותם לדרך, לכיוון גבול הונגריה.
בהתקרבם לגבול פגשו חיילים, שנדהמו לגלות ילדות פעוטות מתבוססות לבדן בשלג. "איפה ההורים שלכן", שאלו החיילים, "אינם", השיבו הילדות. חודש ימים שיכנו אותן החיילים בבית כלא ולאחר מכן העבירו אותן למחנה בהונגריה.

לקראת סוף המלחמה מצאו שלוש האחיות מקלט בבית ילדים בבודפשט בחסות "השומר הצעיר". מרים עלתה ראשונה ארצה יחד עם "דרור הבונים", אחריה עלו חיה ותמי. הן הגיעו לעין-השופט ב-1949, חיה הצטרפה לחברת "תחיה", תמי לחברת "סלע".
רבות המחלות שפקדו את חיה בשנות נדודיה ועקבותיהן הטביעו חותמם בגופה כל חייה.
תקופת הצבא קשתה עליה. הקשיחות וגסות הרוח של המפקדים העכירו את רוחה, ולא פעם התמרדה. על כך שילמה הנערה העדינה בעונשים כבדים, כנהוג באותם ימים בצה"ל.
עם שחרורה מצה"ל הקימה משפחה עם דני. שמחה רבה שרתה בחברת "אלגביש" כאשר נישאו השניים, ובמיוחד כאשר נולד בנם הבכור, אלון (1955), הנכד הראשון לחברי הקיבוץ.
חיה ודני השתכנו באחת משבעת העמדות של הקיבוץ וחיה התמסרה כל כולה להפיכת המקום לבית חם. נולדו ילדים נוספים: חן
(1961) שנפטר בגיל 4 חודשים, דריה  (1963) ושי (1965).

חיה מילאה תפקידים מרכזיים בשירות לחברים; ריכזה את מחסן הבגדים ולאחר מכן את מחסן המטבח. ידיה הזריזות התמסרו למלאכות שונות ונדמה היה שהגיעה אל המנוחה והנחלה.
אך הנה כרעם ביום בהיר מכה במשפחה ובקיבוץ הידיעה שדני נפל בשבי המצרים (1969). הימים קשים על כולם, אך חיה מוכיחה כי דרושה תקווה ואופטימיות ויש להאמין שהימים הקשים יעברו. היא מביעה את הוקרתה לחברים על דאגתם לדני וכותבת:
"אינני יכולה לבוא לשיחת הקיבוץ ולפני המיקרופון להגיד עד כמה אני אוהבת את החברים ועד כמה אני אסירת תודה על הדאגה הכנה לשלומו של דני. כל-כך נעים שהחברים שואלים אותי וכל מוסדות הקיבוץ לרשותי, וכל-כך ברצון עוזרים ונענים. אני מרגישה את הבית הגדול והחזק מאחורי, וזו באמת הרגשה נפלאה...הלוואי ותמיד אזכור רק את הטוב בחיינו את הרע המעט לא אזכור"...
עם שובו של דן הביתה לא היה גבול לאושרה של חיה. כה פרחה ויפתה!
אך לא עברו שנים רבות ושוב הנחית עליה הגורל מכה נוספת: הפעם מחלה שלא הרפתה ממנה עד נשימתה האחרונה. בקור רוחה המתמיד ובאופטימיות נלחמה בה, כשמשפחתה וידידיה הרבים תומכים בה באהבה.
                                                                                                                                                      דב ורדי

חיה הלכה לעולמה בשנת 1986 והיא בת 52 שנים. השאירה אחריה את בעלה דני, ילדיה - אלון, שי ודריה, אחיותיה - מרים ותמי ומשפחותיהן.