אתר ההנצחה של עין השופט - אבידן דן

נולד: אילת השחר
19.04.1935
ט"ז ניסן התרצ"ה

נפטר: עין-השופט
01.02.2000
כ"ה שבט התש"ס

דן אבידן (קוך)
בן חוה ושמעון
נשוי לחיה
אב לאלון - 1955, חן ז"ל - 1961, דריה - 1963 ושי - 1965

דן נולד ב-1935, להוריו שמעון וחווה, שהיו חברי קיבוץ איילת-השחר בגליל. לעין-השופט הגיע דני בהיותו בן שלוש, ב-1938. מחלת קדחת קשה, חוזרת ונשנית, הביאה את המשפחה לעבור לקיבוץ דליה, שמייסדיה היו יוצאי גרמניה. בדליה לא היו עדיין ילדים בגילו של דני לכן המשפחה עברה לעין-השופט.
בדברי הפרידה מרות שביט, בת כיתתו, נזכר דני בילדות היפה של אותן שנים: "ילדות של ילדי כפר, של בני קיבוץ ראשונים בקיבוץ צעיר וקטן... הנסיעה בעגלה לרמת השניים לראות איך החברים סוללים את הכביש, הבריחה למערת האדם הקדמון, עישון הסיגריות הגנובות מאחורי גל האבנים, הפחד מהתנים המייללים, הריצה עד כלות הנשימה לפנס האחרון במדרכה, עד לבית הילדים, טיול בחיק הטבע, שירה במקהלה..."
אבל על אף חוויות הילדות בקיבוץ הצעיר, ילדותו לא פינקה אותו. אבא שמעון היה עסוק תמיד בענייני ביטחון ונעדר הרבה מהבית. הייתה תקופה בילדותו שהתחנך מחוץ לבית, בפרדס-חנה. אחר-כך בא הניתוק המוקדם מדי של הבנים הראשונים מהבית, ויציאתם לשריד, כשהביקורים מתקיימים אחת לשישה שבועות בלבד. על כך כתב דני: "שריד. המרחק מהבית. המרחק מחדר ההורים החמים והטוב. הפרידה, והתשוקה לקשרים הדוקים שלעולם לא בוצעו. אין להטיל כאן אשמה על אף אחד, אבל כל זה היה חסר לנו עד מאוד".
כששמעון היה מפקד חטיבת גבעתי, היה דני "הבן של...". זה נסך בו גאווה, אבל היה גם מחייב מאוד ולא קל. כשלהקת ה"חישטרון" (להקת ההווי של גבעתי) הגיעה לשריד, דני היה כבר גברבר צעיר וחתיכי. כל בנות הלהקה רצו להצטלם רק עם "הבן של"... באותה תקופה, בביקורים בעין-השופט שמו עליו עין גם בנות חברת הנוער "תחיה". כך בגיל 16 התפתח הרומן עם חיה, אהבת חייו, שהוביל להקמת משפחה בגיל צעיר מאוד.
בשנת 1953 הוא התגייס לצבא ושירת בחטיבת "גבעתי". הוא השתחרר כקצין בשנת 1957. הבן הבכור של חיה ודן, אלון, נולד ב-1955 והיה הנכד הראשון בקיבוץ.
דן השתלב בקיבוץ בעבודה בפלחה והתערה בחיי החברה. היה תמיד מעורב, אכפתי, ביקורתי, מגיב על דברים, ממלא תפקידים בוועדות, חברתי, אוהב להחליף מילה עם ילד, עם חבר, עם פועל שכיר. בינתיים גדלה המשפחה עם הולדת הבן חן (1961), שנפטר בהיותו בן מספר חודשים, דריה (1963) ואחריה שי (1965).
בתקופת מלחמת ההתשה, התנדב דני ל"נמרים", קציני מילואים שהצטרפו למפקדי המעוזים באזור תעלת סואץ כדי לסייע לצבא. בחנוכה 1969, בדרכו חזרה מחופשה, נפל בשבי המצרי. הנהג והמאבטח שהיו איתו נהרגו. דני נורה ברגליו, שנפגעו בצורה קשה. הפציעה גרמה לו סבל רב וממנה לא החלים עד יומו האחרון. במשך ארבע שנות השבי דאגו לו והתפללו לשלומו ולשובו – בני המשפחה, הקיבוץ והארץ כולה. חיה שמרה בשנים אלה על שלמות המשפחה ועל קשר מתמיד של מכתבים, חבילות וספרים. בראשית נובמבר 1973, לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, היה דני בין ראשוני השבויים שהוחזרו ממצרים. שובו הביתה היה חג מרגש. בדף לחבר מסופר: "כזיק חשמל עברה הידיעה שדני עומד לחזור הביתה. המונים – זקן וטף – התחילו לנהור לרחבה. פנסים הופיעו משני צידי הכביש המוביל למיברג וברכה לכל אורך השער 'ברוך בואך הביתה דני!' והנה הגיע הרגע המאושר – המכונית, המשפחה ו... דני יורד, כן, יורד והולך בכוחות עצמו, בלי תמיכה, בלי זקן, אבל עם שפם ארוך. ופורצות מחיאות כפיים ודמעת גיל ושמחה..." בתחילה לא סיפר על תקופת השבי. עם הזמן דלפו לאט לאט הדברים וידענו מעט על הימים הנוראיים ההם, אך רק לאחרונה מצא את העוז להעלות על הכתב את שעבר עליו בתקופה הקשה הזו. הוא מסר את החומר להדפסה, רצה להוציא את סיפורו לאור – ולא הספיק.
עם שובו התאחדה המשפחה ושיקמה את עצמה, מתגברת על הצורך לגשר על פני תקופת ניתוק מכאיבה וממושכת. דני התערה מחדש בחיי הקיבוץ, מעורב, ביקורתי, אכפתי כדרכו. אבל הצרות לא תמו. חיה חלתה ונחלשה. דני דאג לה וטיפל בה עד יומה האחרון. היא נפטרה ב – 1986. את הספר שרצה להוציא לאור הקדיש לה: "לזכרה של אשתי שידעה לשאת את המשא בכבוד". גם בריאותו החלה להידרדר. הוא יצא ללימודי עבודה סוציאלית, עבד זמן מה בחוץ, לאחר מכן השתלב במשנקים בבקרת איכות. בינתיים נולדו הנכדים – ילדים לדריה ואבי, לשי ולאפרת. למזלו, כולם נמצאו בקרבתו.
תאונה שהיה מעורב בה לפני שנים אחדות, גרמה לפגיעה ברגלו היותר בריאה. כריתת הרגל פגעה קשות באיכות חייו. באותה עת זכה לקבל מטפלים ממשרד הביטחון, שעם אחד מהם נוצר קשר מיוחד, עד שהפך לבן משפחה ממש. הרבה תודות מגיעות למרדכי על מסירותו והחום שהעניק לדני, גם במצבים לא קלים.
דני איבד את אביו ואת שרה. שמעון, שדני היה קשור אליו מאוד, חלה ונפטר בספטמבר 1994. אחריו נפטרה גם שרה. בהספידו אותם כתב דני: "אבא ושרה היו קשורים זה לזו באלפי נימים. נוח היה להיכנס לחדרם בשבתות, לשבת יחד עם הנכדים, עם תפוחי האדמה הצלויים, שעוד שנים רבות יישאר ריחם באפי. הקפה האמריקאי, הסיפורים לכל אחד. הם עמדו על כך שפעם בשבוע חובת המשפחה להתאסף ולהיפגש. רק עכשיו אני מתחיל לחוש כמה זה היה נהדר, עוד נושא ועוד סיפור – מאורעות השבוע שעבר, היסטוריה, טבע, ארכיאולוגיה, ציפורים, אנשים... כל העולם התגלגל בארוחות שבת אלה". ועוד כתב לזכרם: "שרה ואבא היו הגזע והשורשים / אנו הבנים, היינו הענפים / אתם – הנכדים והנינים – העלים והניצנים / לאן שלא תשא אתכם הרוח / לאן שלא יובילכם שביל החיים / זיכרו תמיד שהגזע והשורשים / טמונים כאן באדמת הטרשים / על מדרונות ההרים של עין-השופט לעולמים." כך כרת דני ברית עולמים עם המקום הזה.
עם הידרדרותו הנוספת של דני, נאלצו גם לכרות את רגלו השנייה. ההידרדרות נמשכה ומערכות הגוף החלו לקרוס. עם כל נפילה, והיו רבות, הצליח דני להתאושש ולקום כעוף החול. חשובים היו לו הביקורים בחדר האוכל, המפגשים עם אנשים. קשה להבין מאין נמצאו לו כוחות גופניים ונפשיים להתאושש ולשרוד. גם הפעם חשבנו שיתאושש, כמו בפעמים הקודמות, שירווה מעט נחת מביתו שהורחב ומהמכונית החדשה, שיספיק להוציא את ספרו ולהרחיב את כלוב התוכים כדי שיוכל להאכילם בנוחיות, כפי שתכנן – אבל הפעם לא עמד לו כוחו.
נתנחם בכך שדני סיים את חייו בסביבה אוהבת ותומכת של המשפחה והמטפלים, ואולי בכך תמה גם מנת סבלו. נאחל לכולכם שתזכרו את דני בשעותיו היפות – חזק ויפה, איש חברה, אוהב בעלי חיים, אוהב טבע, אוהב ליהנות מארוחה טובה, מעורב תמיד במתרחש מסביב.
עדנה קרמר, חיה שטראוס

דני נפטר בשנת 2000 והוא בן 65 שנים.השאיר אחריו את אימו חוה, ילדיו - אלון, דריה, שי ומשפחותיהם, שישה נכדים – הדר, רוני, הלל, שחר, זהר ונטע. אחיותיו - אראלה, דפנה, חנה, חדווה, גילה ומשפחותיהן.
במותו הוכר כחלל צה"ל.