גיטל שפירא

נולדה: ברוקלין, ניו יורק, ארה"ב
02.08.1911
ח' אב התרע"א

נפטרה: עין-השופט
25.03.2005
י"ד אדר ב' התשס"ה

גיטל שפירא
בת חסיה ומרדכי פודולסקי
עלתה ארצה-1934
נשואה למשה
אם לגדעון-1937, אלישע-1943 ואביה-1950

דברים בהלוויה:
בחוץ שמש אביבית, יופי והרבה אור, ימי פורים ושמחה. בבוקר כזה של שבת בחרת ללכת מעמנו ואת מעל ל- 93 שנה. אצילית, גאה, אישה של תרבות ושאר רוח והרבה שנים מחנכת בגיל הרך. כך חיית בקרבנו עד יומך האחרון, נפרדת מכל אחד ואחת צלולה ובהירה.
לפני כמה שנים כתבת: "היו שנים של אושר וסבל, שמחות וצער. ילדיי, נכדיי ועתה ניניי ממלאים את חיי תוכן ואושר עד היום הזה. לא תמיד השגתי כל מה שרציתי, אבל ככה זה בחיים. היום אני עובדת, לומדת ומשתתפת בכל האירועים, ואפילו לא מזמן עוד רקדתי. אני הולכת לכל הקונצרטים וההופעות ואינני מתארת לעצמי חיים בלי הופעות תרבותיות... היו לי חיים מלאים, שנים של הישגים וסיפוק. אלה החיים שבחרתי בהם ואף פעם לא הצטערתי ...".

גיטל נולדה ב- 1911בתשעה באב, להוריה חסיה ומרדכי פודולסקי בברונזוויל, ברוקלין בניו-יורק. ההורים הגיעו ב- 1905 לארצות-הברית מרוסיה. למשפחה הייתה מכולת ולאחר מכן עסק האב במסחר סיטונאי והאם עסקה בתפירה ביתית.
גיטל קיבלה חינוך ציוני סוציאליסטי, כפי שהיא מגדירה- קופסת קרן-קיימת, הולכים למפגשים עם חיים וייצמן כאשר הוא מגיע לניו-יורק ואף שומעים את ביאליק.
ההורים הצביעו כל השנים למועמד הסוציאליסטי לנשיאות ארצות-הברית, למרות שברור שאין לו סיכוי. מדברים על עולם שלא יהיו בו עניים ועשירים, עולם בלי כסף . . . היו מקורבים ל"פועלי ציון שמאל".
גיטל, לעומת זאת, חיפשה תנועה שמכינה לחיים בארץ-ישראל. למדה חינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה בניו-יורק והצטרפה בגיל 20 ל"השומר הצעיר". כשהלכה להכשרה והתכוננה לעלות לארץ ישראל ולקיבוץ, הייתה התנגדות גדולה במשפחה ונשפכו הרבה דמעות. אך היא לא ויתרה ובנובמבר 1934 היא מגיעה למחנה הקיבוץ בחדרה.
לימים, עלה אחריה אחיה אריה, וחי עם משפחתו 22 שנה בכפר מנחם. כשעזב את הקיבוץ, לא יכלה אמא פודולסקי (שחיה מ- 1949 בעין השופט) להבין איך זה עוזבים קיבוץ לאחר כל כך הרבה שנים.
את השנה הראשונה בחדרה רואה גיטל כשנת מבחן, ולאחריה היא מחליטה להישאר בקיבוץ ו"מתקשרת", כפי שהיו קוראים לכך באותם ימים, למשה שפירא.
בחדרה המשיכה תקופה מסוימת לנגן בפסנתר כפי שאהבה ולמדה בניו יורק. הדריך אותה יוסף טל, שלימים התפרסם כקומפוזיטור ומנצח, מן החשובים במוסיקה הישראלית ואף זכה לקבל את פרס ישראל. טל רצה שתבוא אליו לירושלים להמשיך בשיעורים. גיטל הסבירה לו שאינה יכולה ונאלצה לוותר בצער.

ב- 6.7.1937, יום לאחר העלייה לג'וערה, נולד גדעון בנם הבכור של גיטל ומשה.
כותבת גיטל: "הייתי כל כך מאושרת. חשבתי שכל חיי לפני לא יהיו שווים לאותו הרגע כאשר ראיתי את בני הקטן. וכך גם כאשר נולדו אלישע ואביה".
אלישע נולד ב-1943, אביה נולדה ב-1950.
באוקטובר 1938 העבירו את 18 ילדי הקיבוץ מחדרה לעין השופט. גיטל הייתה בין המטפלות הראשונות ולאחר מכן מרכזת הגיל הרך במשך שנים.

על דעות שהשתנו כתבה גיטל: "בבואי לקיבוץ היו לי הרבה דעות והשקפות. כשילדתי את ילדיי רוב הדעות הפחות חשובות נעלמו, אבל ההשקפות הגדולות כמו ציונות וסוציאליזם נשארו. היה עיקרון לא להתחתן ברבנות. אנחנו האמנו בקשר ההדדי שנוצר בין בני הזוג ולא רצינו בטקס של רב. אחרי שגדעון נולד, והוא היה כבר בן שנתיים, שמעתי פתאום שאצטרך לאמץ את ילדִי, למרות שאני ילדתי אותו. אינני יודעת אם זה היה מבוסס או לא, אבל באותו רגע החלטתי להתחתן ברבנות וכך מצאנו עצמנו מתחת לחופה.
עוד עיקרון. הרבה שנים שמרתי על שם משפחתי פודולסקי מהבית, לא היה מקובל עלי לשנות את שם משפחתי. אלישע, בהיותו ילד קטן, שאל איך זהש אנחנו כולנו שפירא ורק את פודולסקי. באותו רגע החלטתי לשנות את שמי לגיטל שפירא.
את ילדינו חינכנו שיקראו לנו בשמותינו - גיטל ומשה ולא אמא ואבא. בתקופה זו חשבו שההורים והילדים יישארו יותר קרובים זה לזה. כשבת הזקונים שלנו, אביה, נולדה החלו הילדים לקרוא להורים אבא ואמא. גם אביה קראה לנו אבא ואמא, למרות שאנו לימדנו אותה לקרוא לנו גיטל ומשה, אבל היא קראה לנו אמא ואבא, והנה גם עיקרון זה הלך".

ב- 1987 בשיחה ל"שדמות" היא אמרה: "להורינו בארצות-הברית הייתה שאיפה שהבנים כולם יהיו רופאים ומקצועות כאלו ... האמביציה שלנו הייתה שנעשה את כל העבודה בעצמנו. האחת הלכה ללמוד להיות סנדלרית והשנייה מטפלת. כיום בנינו ונכדינו שוב אינם שואפים לעשות את כל העבודות בעצמם.
דבר אחד שלא חשבנו עליו, מדכא ומכאיב, הוא המלחמות המתמשכות בישראל.
לעתים קרובות אני חושבת האם זה מה שרצינו לילדינו ונכדינו. בנינו היו בכל מלחמות ישראל מלבד מלחמת העצמאות, עם הליכוד בשלטון וכך של מאיר כהנא. אני תוהה האם זה עתידנו? זו הרגשה נוראה".

ב- 1999 נפטר משה, כמעט בן 90. בדברי הפרידה שלה ממנו כתבה בין השאר: "...רצוננו לזכור אותך כפי שהיית רוב שנותיך - איש חכם, ברוך כישרונות ורב עשייה. תנוח משה, תנוח בשקט, בשלווה ובאהבה"...
היי שלום גיטל. כפי שכתבת לאהובך משה - נוחי בשלום באהבה ובשלווה.
גיטל ומשה - דור ראשון של משפחת שפירא בעין השופט. באתם לארץ, בניתם קיבוץ, חלמתם, הגשמתם והקמתם דורות של הולכים בדרככם - גדעון ושושנה, אלישע ותמר, אביה ועמוס, שמונה נכדים וארבעה נינים. שורשים עמוקים בקרקע ובמעשים, צמרות לחלום וליצירה.

יגאל וילפנד

גיטל נפטרה בשנת 2005 והיא שבעת ימים בת 93. הניחה אחריה את ילדיה – גדעון, אלישע, אביה ומשפחותיהם.

שפירא משה