אתר ההנצחה של עין השופט - שניידר שוש

נולדה: לייפציג - גרמניה
09.06.1920
כ"ג סיון התר"פ

נפטרה: עין השופט
16.04.2014
ט"ז ניסן התשע"ד

שוש שניידר
בת קלמן וצילה גולדפדן
עלתה לארץ - 1939
נשואה לאליעזר (דלילי)
אם לאחיעם - 1942, אמנון - 1950

שוש נולדה ב-1920 בגרמניה, בעיר לייפציג, להוריה קלמן וצילה גולדפדן. משפחת האב הגיעה לליפציג בשנת 1901 מהעיר בוכניה (איזור קרקוב – פולין), כאשר קלמן, אביה של שוש היה כבן 17.
בעיר לייפציג הייתה קהילה יהודית עם חיי קהילה מפותחים.
הבית היה יהודי מסורתי שהשתייך למעמד הבינוני. המשפחה התפרנסה ממסחר. שוש הייתה הבת הבכורה, אחריה היה האח – גרהרד (מרדכי) והאחות הצעירה – עליזה (לייקה).
במלחמת העולם הראשונה (1917-1914) גוייסו האב ואָחִיו לצבא האוסטרי ונלחמו מול הצבא הרוסי. בשנים אלה לקה האב בליבו ושוחרר מהצבא.
שוש התחילה ללמוד בבית ספר בגיל שש. האנטישמיות עדיין לא הורגשה כי המפלגה הסוציאליסטית שלטה בגרמניה.
עם עליית היטלר לשלטון (1932) היהודים החלו לסבול מחוקי הגזע. בתקופה זו נעלמו חלק מקרובי המשפחה ולא נודעו עקבותיהם.
בלייפציג, עיר הולדתה הייתה פעילות רבה של הנוער היהודי - חינוך ציוני עם הרבה פעילויות הקשורות לעליה לארץ ישראל. שוש הצטרפה לתנועת "הצופים".
על ארץ ישראל היא ידעה גם מהבית וגם מהתנועה. בעבודת בשורשים לאייל נכדה, היא סיפרה: "אמרו לנו שמקומנו כיהודים הוא רק בארץ ישראל. הייתי עדיין צעירה לעלות ארצה, אך כבר חשבתי על כך בלבי".
בבית ספר היא סבלה מאוד מאנטישמיות, גם מצד התלמידים וגם מצד המורים. היא סיפרה: "באותה תקופה כבר חשבתי על בריחה מגרמניה, בגלל האנטישמיות שהלכה והתחזקה. בבית הספר הילדים היו מתנכלים לי. הם היו מנקבים את אופניי וכשכולם היו חוזרים לבתיהם, הייתי נשארת לתקן את הפנצ'רים בגלגלים. גם בכיתה המורים התנכלו לי ולא נתנו לי ציונים טובים בגלל היותי יהודייה, גם כאשר הגיע לי. אירוע מיוחד שזכור לי היה שכל בוקר כאשר המורה היה נכנס לכיתה היו חייבים להצדיע ולהגיד: "הייל היטלר". כמובן שלא עשיתי זאת ולכן אמר לי המורה שאם לא אציית הוא יתנהג אלי כמו אל חיה ואשב בספסל האחרון. המורה הודיע לי שיש לי חמש דקות למחשבה האם אני רוצה להצדיע. אמרתי מיד שאני לא צריכה לחשוב, אני כבר החלטתי – לא!!! זכיתי להערכה גדולה על האומץ והגאווה שהפגנתי".
בעקבות שנאת היהודים המתגברת החליטו ההורים לשלוח את שוש, בת השש עשרה, להכשרה במטרה שתעלה לארץ. האב נפטר בשנת 1937, כאשר שוש הייתה בת 17.
באותה תקופה היה לשוש ברור שהיא לא תוכל להישאר בגרמניה ועליה לעלות ארצה. אמה החליטה לשלוח את ילדיה לארץ. במרץ 1938 עלתה עליזה – הבת הצעירה בעלייה לגאלית.
הארץ הייתה סגורה בפני עליה, מכסות הסרטיפיקטים היו קטנות. שוש תכננה לעלות בעלייה ב', שהייתה עלייה בלתי לגאלית, בחסות אירגון "ההגנה".
את הידיעה על העלייה היא קיבלה בשבת. כאשר היא צלצלה לאמה לספר את הבשורה הגיבה האם: "רייזלע, אין משתמשים בטלפון בשבת". לארץ היא עלתה במרץ 1939, שנה לאחר אחותה הצעירה.

הנסיעה באונייה לארץ הייתה כרוכה בסבל רב וצפיפות וארכה כשלושה שבועות. באמצע נדרשו העולים לעבור לאונייה אחרת שהייתה עוד יותר גרועה, כדי להתחמק מהבולשת הבריטית. השמחה, הרצון החזק והתקווה שהיו לעולים חיזקו אותם על אף הקשיים.
היא מספרת: "כאשר הגענו לחופי הארץ אמרו לנו שנצטרך לקפוץ למים, לשחות לחוף ולא לפחד מהחושך. בחוף הרגשתי שמישהו מעלה אותי על הגב וסוחב אותי. בתחילה הגענו לכפר שמריהו ליד הרצליה. לעין השופט הגעתי אחרי מספר ימים".
בלילה הראשון לבואה של קבוצת הנוער הגרמנית לעין השופט היו יריות על הקיבוץ. היא מספרת: "בשבילי זו הייתה מכה קשה. חשבתי שהנה סוף-סוף השתחררתי מהנאצים והמלחמות והנה קבלת פנים של התקפה קשה ולא נעימה. ההתחלה בארץ הייתה קשה מאוד. לא ידעתי עברית בכלל והיה לי קשה להיקלט. גם התגעגעתי מאוד הביתה. לאט לאט התרגלתי למקום, למדתי את השפה והתחלתי להתאקלם כמו שצריך".

גרהרד נשאר עם האם בלייפציג. בשנות המלחמה, כאשר יהודי לייפציג החלו להלקח לגטאות ומחנות ריכוז, האם – צילה הובלה לגיטו ריגה. האח ניסה לשחררה – הוא מצא דרך להגיע לאנגליה ושם חדר לארמון בקינגהם עם אבן שאותה הציג כרימון, כדי לדרוש את שחרורה של האם. הוא נאסר וישב בכלא.
האם נשלחה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם חלתה בטיפוס ומתה. בעבודת השורשים לנכדה אייל סיפרה שוש: "למרות כל מאמצי לעזור לה גם לעלות ארצה לא הצלחתי. עד היום אני מרגישה רגשות אשם על שהשארתי אותה שם לציפורני הנאצים".
האח שוחרר מהכלא, למד את מקצוע הקונדיטוריה באנגליה ועלה לארץ אחרי מלחמת השחרור.

בעין השופט שוש הכירה את דלילי והם התחתנו באופן רשמי ב- 1941. ב- 1942 נולד בנם הבכור – אחיעם. אמנון נולד ב-1950.
ב – 1961 שוש ודלילי קבלו כבת את יונהל'ה - תינוקת בת שלושה חודשים, בתו של אחיה - גרהרד, לאחר שאימה נפטרה בלידתה.
בשנים הראשונות בקיבוץ היא עבדה בעבודות לא קבועות - מטבח, משתלה, ופה ושם בחינוך.
מיד לאחר לידת אמנון היא התחילה לעבוד במרפאת השיניים, שם עבדה 30 שנה. בסיום העבודה במרפאת השיניים היא עברה לעבוד במטבח.

שוש ודלילי זכו לחיות בחברת המשפחות של בניהם, להנות מהנכדים ומשילוב הדורות המשפחתי.
ב-2002 נפטר דלילי. בשנותיה האחרונות היא עברה לבית הדר וזכתה לטיפול מסור של הצוות והמשפחה.
הדרך הארוכה מגרמניה הנאצית לארץ ולקיבוץ הסתיימה. שוש זכתה להגשים את רצונה לחיות במדינה יהודית ולגדל באהבה את משפחתה.

שוש נפטרה באפריל 2014 והיא בת 94 שנים. השאירה אחריה את ילדיה – אחיעם, אמנון, יונהל'ה ומשפחותיהם, תשעה נכדים ושבע עשרה נינים.

שניידר אליעזר (דלילי)