משה שפירא

נולד: זווניץ, רוסיה
28.12.1909
ט"ז טבת התר"ע

נפטר: עין-השופט
18.12.1999
ט' טבת התש"ס

משה שפירא
בן תמה ונתן-נטע
עלה ארצה-1932
נשוי לגיטל
אב לגדעון-1937, אלישע-1943 ואביה-1950

(דברים על הקבר)
משה לא רצה שנקשור לו הספדים. האיש השורשי הזה, החכם, המנהיג, האמן, איש העבודה ואיש המשפחה. האיש ברוך הכשרונות והמצניע לכת, לא רצה שנספר שבחיו אחרי מותו, אך אנחנו לא יכולים שלא להגיד שלום. עוד רגע להיות איתך, כשאתה הולך אחרינו בחדר-האוכל או לאחר שיחת הקיבוץ, עומדים שעה ארוכה, מדברים במה שהיה. שילוב נדיר של הומור וחוכמה.
למשה היה זמן אישי שלו וכשהוא היה מאחר לישיבה לא נותר לנו להתרגז אך גם לסלוח כי תמיד הוא מצא סיבה והסבר לאיחוריו.
לראות אותך בריקוד חסידי עם איסר, תנועת היד, הקצב, המעגלים.
לראות אותך מביים הצגה לילדים. לראות אותך מצייר בסתיו ימיך כמו באביב.
מצייר את מהלך חייך מימים שאתה נער, מפלס דרכך בין דת, קומוניזם וציונות ובוחר בדרך הקיבוץ.
מצייר אחרי העבודה, אחרי התפקידים. מצייר את הבית הראשון בג'וערה. מצייר מהראשית עד כאן - את בית הקברות, " בית מועד לכל חי", האחרית. מצייר נופים, אבני שתייה, מַעֲיָן עֵין סוּכֵּר, מקום טיול לאוהבים, הכפר הערבי של השכנים שאינם, עצים בגשם, החורש ליד בריכת המים, הוובל האחרון באזור החממה, משק החי בראשיתו, והציור היפה מכל - יהודי קם לתיקון חצות.
שורה מביאליק, שכתב אי שם בקייב, למשה ושלמה אָחִיו את השיר "בין העצים הירקרקים, משהל'ה ושלמל'ה משחקים…"

משה נולד להוריו – תמה ונתן-נטע שפירא, בעיירה זווניץ הנמצאת ליד הדניסטר, על הגבול בין רוסיה לאוסטריה, ב- 28 בדצמבר 1909, לפני כמעט תשעים שנה.
אביו, נתן-נטע שפירא, היה גדול בתורה שסרב לשבת על כס הרבנות והקדיש את כל חייו להוראת העברית.
אמו, תמה, הייתה תלמידה של אביו וכך הכירו. ילדותו של משה עברה בין מלחמות, פוגרומים ונדודים בערי אוקריאנה ורוסיה - מהפיכה ותקווה.
בגיל הנעורים הוא הצטרף ל"שומר-הצעיר" שהייתה בשבילו תנועת חיים.
בגיל 16 הוא ייצג את הציונות בוויכוח פומבי נגד הקומוניסטים וזכה לאהדת הקהל אך צפוי למאסר וגירוש לסיביר בגין דברים אלה. משה ברח לכיוון מינסק ולאחר נדודים הצטרף לזמן מה לחווה של חלוצים.

בשנת 1928, בגיל 17, הוא מהגר יחד עם אימו ואחיו, שלמה, לארה"ב והם מצטרפים אל האב שנמצא כבר שם.
בניו-יורק הוא למד בבית הספר המפורסם להנדסה "קופר יוניון", היה חבר בהנהגה הראשית של "השומר-הצעיר" ובשנת 1932 עלה לארץ.
בחדרה, ג'וערה ועין-השופט משה הוא מעמודי התווך. יחד עם גיטל הוא בנה משפחה ונולדו ילדיהם - גדעון (1937), אלישע (1943), אביה (1950).
משה כיהן ארבע פעמים כמזכיר קיבוץ, חבר בכל וועדה, ביים הצגות, השתתף בכל שיחה וויכוח ויותר מכל היה איש עבודה.
על עבודתו בגן הירק היינו שרים: "משה שא פתח השיבר ויצאו ממנו מים".
את עבודתו בחממה הוא תיאר כך: "פרחים ונערות מלוא כל העין".
פעמיים היה מזכיר "ארגון מגדלי הירקות" ורצו שישאר עוד, אך הוא רצה להיות בבית, בקיבוץ שהוא המשפחה ומרכז החיים בשבילו.
17 שנה הוא עבד במשנקים.
68 שנים מחייו חי בעין-השופט, מפעל חיים שיחד עם חבריו הוא הוביל, בנה ויצר את אחת מן היפות ביצירות המאה הזאת, יצירת הקיבוץ.
בגיל 50 הוא לקח קורס-ערב בציור במכון אבני. מורו- אביגדור שטרייכמן, מגדולי הציירים, אמר שאם החבר הזה ימשיך הוא יגיע רחוק.
לאחר כמה שנים, כשבא לבקר את שטרייכמן וסיפר לו שהוא מגדל פרחים ליצוא, הסתכל עליו הלה ברוגז ותמיהה ואמר: "מה, זה מה שאתה עושה עם הכישרון שלך?!"
בשיחה האחרונה שהייתה לי איתו שאלתי אותו איך הוא רואה את הקיבוץ היום.
משה ענה: "אני לא מפחד משינויים. כל זמן שיהיו חברים שירצו את החיים האלה, כל זמן שיהיו קיבוצניקים אמיתיים יהיה קיבוץ".

משה של המשפחה, 65 שנה יחד עם גיטל, משפחה לתפארת. שלושה ילדים, שמונה נכדים, נינות ונין. ארבעה דורות, כולם בעין-השופט, שורשים וצמרות.
גיטל יקרה, גדעון ושושנה, אלישע ותמר, אביה ועמוס, הנכדים, הנינים. היה לכם בעל, אב וסב שהוא דוגמא אישית מתמדת של אהבה ומסירות. לנו היה איש שאהבנו שהוא חבר ומנהיג.
נזכור את משה באהבה, בעבודה, בשיחה, בשעת עצב ובשעת שמחה, רוקד עד כלות ומַרְאֶה דרך.

יגאל וילפנד

משה נפטר ב- 1999 והוא בן 90. השאיר אחריו את אשתו גיטל, ילדיו – גדעון, אלישע, אביה ומשפחותיהם.

שפירא גיטל