לאה אבידור 

לאה אבידור
בת מרים ומשה לאופר
עלתה ארצה-1933
נשואה לשמואל

לאה נולדה בסולי, עיירה קטנה לא הרחק מווילנה ב- 1913. כאשר מלאו ללאה שלוש שנים עברה המשפחה לווילנה. הוריה - מרים ומשה לאופר הקימו משפחה שמנתה חמישה אחים ואחות גדולה מלאה. הבית היה ציוני וגם השפה העברית נשמעה בו. עם הזמן עלתה המשפחה כולה לארץ-ישראל ולאה טיפלה בה במסירות ללא גבול, כמעט עד יומה האחרון. 

מלחמת העולם הראשונה הביאה לנדודים יחד עם המוני יהודי ליטא, ואלה החוויות הקשות של הילדות – תמונות של רעב, של ילדים יתומים, של חוסר בית. לאחר המלחמה התיישבה המשפחה באושופול בליטא. לאה סיימה את בית-הספר העממי ויצאה עם אחותה לקובנה להמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית של ד"ר שוואבה. שתי האחיות התקיימו משיעורים פרטיים ויחד הן הצטרפו לקן "השומר הצעיר". בגיל 17 סיימה לאה את הגימנסיה בווליקומיר, לשם נאלצה לעבור מסיבות כלכליות, ובידה תעודת הוראה אכסטרנית.
...

לאה אבידור
בת מרים ומשה לאופר
עלתה ארצה-1933
נשואה לשמואל

לאה נולדה בסולי, עיירה קטנה לא הרחק מווילנה ב- 1913. כאשר מלאו ללאה שלוש שנים עברה המשפחה לווילנה. הוריה - מרים ומשה לאופר הקימו משפחה שמנתה חמישה אחים ואחות גדולה מלאה. הבית היה ציוני וגם השפה העברית נשמעה בו. עם הזמן עלתה המשפחה כולה לארץ-ישראל ולאה טיפלה בה במסירות ללא גבול, כמעט עד יומה האחרון. 

מלחמת העולם הראשונה הביאה לנדודים יחד עם המוני יהודי ליטא, ואלה החוויות הקשות של הילדות – תמונות של רעב, של ילדים יתומים, של חוסר בית. לאחר המלחמה התיישבה המשפחה באושופול בליטא. לאה סיימה את בית-הספר העממי ויצאה עם אחותה לקובנה להמשיך את לימודיה בגימנסיה העברית של ד"ר שוואבה. שתי האחיות התקיימו משיעורים פרטיים ויחד הן הצטרפו לקן "השומר הצעיר". בגיל 17 סיימה לאה את הגימנסיה בווליקומיר, לשם נאלצה לעבור מסיבות כלכליות, ובידה תעודת הוראה אכסטרנית.
לאחר תקופת הכשרה קצרה בשוואלי וחודשיים בהם הייתה מורה, עלתה לאה לארץ בשנת 1933. תחילה היא עברה תקופת הכשרה בבית-אלפא, עבדה בגן ירק וספגה את ערכי העבודה של המייסדים. לאחר כמה חודשים היא הצטרפה לקיבוץ עלייה ב' ליטא, שהיה בחדרה והגשימה את חלומה – לגדל ירקות בחלקת אדמה מרוחקת, שעת הליכה מהמחנה במושבה. בשעות ה"פנויות" לאחר יום העבודה היא מילאה לאה תפקידים בקיבוץ הצעיר- סדרנית עבודה ומזכירה.
הקיבוץ התאחד עם הפלג הפולני, וחבלי המיזוג קשים. באים משברים וסכנה של פירוד מרחפת מעליו. עם קומץ קטן של חברים עומדת לאה מעל ל"מחלוקות הקטנות" של הקיבוץ הצעיר. הגיעה שעת העלייה להתיישבות בעמיר – חייאם-אל-ואליד. שוב היא חולמת על עבודת האדמה, אבל פונים אליה להיות מדריכת נוער. רק לאחר ערעורים רבים היא ניאותה לבקשה. הקיבוץ קולט את ילדי אוטובסק, ולאה מתמסרת אליהם בכל ליבה. מהתנועה מגיעה פנייה ללאה לצאת לשליחות במחנות אונר"א בגרמניה, לאחר מלה"ע השנייה. שנתיים היא עושה באירופה, עובדת עם נסיה אורלוביץ בניהול בית הנוער של "השומר הצעיר" בשוואבדה ליד אושווגה ולאחר מכן מלווה את הנערים לצרפת. הנערים והילדים שזכו לחינוכה ולאהבתה זוכרים זאת לתמיד .
לאחר עלייתם ארצה עוברת לאה לברגן בלזן וממשיכה בפעילותה. לפני עזיבתה את גרמניה עוברת לאה בברלין המשתקמת ורואה את הספרים הגרמניים עליהם התחנכה ואותם אהבה. לאה אומרת: "ארץ ארורה היא גרמניה בשבילי", ולא נוגעת בספרים. כך נשארה גרמניה אצלה במשך כל שנות חייה.

התקשרותה של לאה עם שמואל אבידור הביאה לעקירתה מביתה בעמיר, אך גם כאן בביתה החדש בעין השופט לא עברו שנים רבות עד שהפכה לחלק מהנוף והיא שוקעת רובה ככולה בענייני הקיבוץ. במשך שנים היא משמשת מורה לביולוגיה ומחנכת במוסד החינוכי הרי אפרים  ובהמשך היא גם רכזת פדגוגית של המוסד.
כותבת עליה ציפקה אפרת : "... עם היותה מורה ריאליסטית, שאפה לחנך אדם יהודי שורשי והומאני כאחד. לא אחת הצביעה על הסכנה לחינוך בעולם המודרני, שבו יכול לגדול "בור מלומד", שיודע הרבה מאוד על מעט מאוד. היא הייתה חרדה מן ה"מעט" הזה ומהשלכותיו על חייה הקיבוציים... הרגשתי שחשוב היה לה כי אבין, שרק במצבה הקשה תופסת היא לעומק מה נותן הקיבוץ לאדם במצוקתו. היא השתדלה להסביר לי שאנו נוהגים בחוסר פרופורציה, כאשר אנו "אוכלים את עצמנו" על מחדלינו היום-יומיים ומאבדים כל פרספקטיבה..."
לאה זוכה להערכה רבה מתלמידיה וחניכיה. כותב עליה יגאל שהיה חניכה: "...תמיד אותם הקווים. יושר ללא גבול, דבקות במטרה ורגישות אנושית לכאב הזולת. לנצרך, לשונה..."

 לאחר פרישתה מן ההוראה עשתה לאה תורנות במטבח ואח"כ כיהנה כמזכירת הקיבוץ בשנים 1970-1972 ומזכירה פדגוגית בסמינר הקיבוצים באורנים בשנים 1973- 1979. לאה חזרה למוסד, לעבוד במדור הספרות היפה בבית העיון.  כאן היא נמצאה בפינתה האהובה. אלה שבאים להתייעץ איתה וזוכים לשיחה אינטימית, לא במהרה ישכחוה. כמוהם חניכיה, ובעיקר אלה בני הנוער שכוננה את צעדיהם הראשונים בארץ.
לאה, תמיד פעילה, תמיד נענית לקריאה, נותנת ועמלה למען הזולת, כי בשבילה העבודה, כל עבודה, היא ערך עליון. זה מה שנתן לה סיפוק בחיים והוסיף לה כוח ואמונה.
לאה חלתה, ראותיה נשרפו. היה מאוחר. בגבורה וברצון אדיר נלחמה במחלה, אך הפעם לא עמדו לה חוסנה ורוחה האיתנה. פשטות וצניעות היו ממידותיה, בצניעותה התעלתה ובצנעה נפרדה מאיתנו.

כותב עליה אחיה אלימלך לאופר: "...לכולם עזרה, אם במילה טובה, בעצה טובה, בהדרכה טובה. גם לא נבהלה כשהצטרכה להטות שכם ולעזור פיזית, לכולם. רק אנו לא יכולנו לעזור במאום לאחותנו, כי היא אף פעם לא רצתה שיעזרו לה. אף פעם לא ביקשה דבר ואף פעם לא חסרה דבר. תמיד מרוצה ותמיד שמחה בחלקה...."

                       
                                                                                                                                                יגאל וילפנד

לאה נפטרה ב- 1984 בהיותה בת 71. השאירה אחריה את בעלה שמואל ובנו אברהם שהיה לה כבן.