מילכה אלנר

נולדה: קלגרי, קנדה
11.04.1911
י"ג ניסן התרע"א

נפטרה: עין השופט
21.01.2012
כ"ו טבת התשע"ב

מילכה אלנר
בת בלהה ודוד-צבי לזרוס
עלתה ארצה ב-1936
נשואה לאריה
אם ליעל-1939, אביטל-1944 ויהודית-1949

דברים בהלוויה:
מילכה יקרה,
לפני כשנה ישבת בביתם של יהודית ובן עמי על כיסא מלכות - לציון יום הולדתך המאה. כולך נהרה, מחייכת לכל הבאים לברכך, אישה צנועה, מילכה מַלְכָּה.
לצד החיים, עולים הזיכרונות על אלה שהלכו מאיתנו, והם אומרים שלום ממרחקים: אריה, אישך האהוב, שקראנו לו הגנגסטר, שהיה משכים בוקר בוקר לעבודה במאפייה, משם היה מנהל את העניינים ועושה את הלחם הטוב בעולם;
אביטל, ילדתך טובת הלב והמזג, שגדלנו יחד מן השישייה בבית התינוקות, שהלכה מאיתנו בטרם עת לפני 11 שנים (2000), והשאירה אחריה משפחה נפלאה;
השכנים של בית ילדותנו - אהוד ואלקה רייטר, יוסל ובלה וילפנד, רוחקה ומשה אבנרי, אריה ומילכה. הבתים פתוחים אל הדשא, הילדים משחקים, ימים רחוקים.

מילכה נולדה ב-11 באפריל 1911, בעיר קלגרי בקנדה, בת בכורה להוריה דוד ובלהה לזרוס, שהיגרו מרומניה לקנדה. אחריה נולדו שלושת האחים - ישראל, שולם ואליעזר.
לאחר מספר שנים בקלגרי, עברה המשפחה למונטריאול. הבית היה יהודי מסורתי. אביה היה סוחר נוסע, אימה פעלה רבות במוסדות הציוניים בעיר וב"פועלי ציון".
מילכה למדה כל השנים בבית הספר הכללי, ובמקביל גם בבית הספר העברי. בתחילה הצטרפה לתנועת הנוער של "פועלי ציון", אך לאחר זמן העדיפה את קן "השומר הצעיר", ששכן באותו הבניין.
ב- 1929 הצטרפה לגרעין קיבוץ א' של "השומר הצעיר" באמריקה - לימים עין השופט.
היא עלתה לארץ ב- 1936, בנישואים פיקטיביים לנונייק (נתן זמיר). מנישואים אלה הייתה צריכה להיפרד רשמית, לאחר שנכנסה לאוהל המשפחה עם אריה אלנר (1937), איתו חיה באושר 57 שנים.
יעל, הבת הבכורה, נולדה ב- 1939, אביטל נולדה ב- 1944, בת הזקונים יהודית (יוצי), נולדה ב- 1949.
מילכה סיפרה שהשם יעל היה צריך, כמנהג אותם הימים, לעבור את אישורה של ועדת השמות בקיבוץ. בראיון שערכתי עימה לפני 13 שנה, הדגישה שהייתה שלמה מאוד עם החינוך המשותף ועם הלינה המשותפת - "סמכתי על המטפלות והמורים והערכתי אותם מאוד", אמרה.
בעין השופט היא עבדה שנים במטבח וכמטפלת מחליפה. היא הגדירה את עצמה, בהומור האופייני לה, כ"פקק חיובי", "אהבתי לעזור ולהחליף את המטפלות הקבועות", כך סיפרה.
אביה נבו שפירא מספרת, כי באחד הימים היא נחנקה מבליעת גולה וראתה לנגד עיניה את הנורא מכל. מילכה, שהייתה המטפלת המחליפה, ברוב תושייה תפסה את אביה ברגליה והפכה אותה עד שהגולה יצאה. אביה זוכרת איך כולם עמדו יחד עם מילכה ובכו משמחה. מאז הן היו מזכירות זו לזו את הרגע הזה.
על החיים בקיבוץ סיפרה מילכה כי היא אהבה אותם מאוד וקיבלה אותם במלואם. היא לא נדחקה לראש התור, אך הייתה מעורבת ופעילה בדרכה הצנועה למען עולים חדשים, ילדים נזקקים וכדומה.
מילכה הייתה הולכת לשיחות הקיבוץ כדי לשמוע ולספר אחר כך לאריה, שהיה קם לפנות בוקר לעבודתו במאפיה.
יחד עם אריה הם אימצו, מה שקרוי היה אז ילדי חוץ, את ניצה וינרוב מ"עופר", נעמי זיבורט מ"רימון" ותמי שמיר, (דוידמן), מ"עומר". לילדות/נערות אלה, הפך ביתם של אריה ומילכה - לבית חם ואוהב.
כאשר נשאלה לְמה היא מתגעגעת בקיבוץ, ענתה שהיא מתגעגעת לשיחה האישית הפשוטה, לשבת יחד על הדשא או בחדר האוכל ולשוחח. היא יצאה נגד התופעה שמעבירים את כל הדברים בפתקים או בטלפון ואין די מגע ישיר. היא הוסיפה בשקט שהיא מתגעגעת לברכת בוקר טוב פשוטה, שאנשים אומרים אחד לשני. "כמה טוב היה להתחיל כך את היום", אמרה.
מילכה התנדבה שנים בספרייה ובעצמה קראה הרבה - "כאשר אני קוראת ספר טוב, אני שמחה מאוד להמליץ עליו ולתת אותו לחברים אחרים", אמרה.
היא הייתה מאוד גאה בעשרת נכדיה ובעשרים ואחד ניניה.
מילכה הלכה מאיתנו כמבוגרת בין חברי הקיבוץ, בגיל קרוב למאה ואחד.
ראינו את הטיפול המסור והאוהב של יהודית ובן עמי יום-יום, של יעל, אסף ושאר בני המשפחה, וכמובן של עובדות ועובדי בית הדר הנפלא.
ראינו את האהבה שכולם רחשו לה, את האצילות והצניעות שלה, וכך נזכור אותה.
יגאל וילפנד

מילכה נפטרה שבעת ימים, בינואר 2012, בת מאה שנים ותשעה חודשים.
השאירה אחריה את בתה יעל ומשפחתה, בתה יהודית ומשפחתה ומשפחתה של בתה אביטל ז"ל.

אלנר אריה