משה קרמר
בן יחיאל וזיסלה
עלה לארץ - 1949
נשוי לעדנה
אב ללליב (1959), שחר (1962), צור (1970), זיו (1974)

משה נולד בשנת 1935, בפולין, בעיירה קורניץ, ששכנה בגבול ליטא, לא רחוק מהעיר וילנה. בעיירה הייתה קהילה יהודית גדולה ופעילה.
יחיאל, אביו של משה, היה ממשפחה יהודית מיוחסת ואמידה, שהתפרנסה ממסחר בתבואות. סבו של משה – הרב יקותיאל מאיר, נצר לשושלת רבנית מכובדת, חילק את זמנו בין לימוד תורה לניהול העסק המשפחתי. אביו של משה נשא לאישה את זיסלה שֶׁר ונולדו להם שני בנים – זלמן הבכור ומשה, הצעיר ממנו בארבע שנים.
האב קיבל את ניהול העסק לאחר מות...

משה קרמר
בן יחיאל וזיסלה
עלה לארץ - 1949
נשוי לעדנה
אב ללליב (1959), שחר (1962), צור (1970), זיו (1974)

משה נולד בשנת 1935, בפולין, בעיירה קורניץ, ששכנה בגבול ליטא, לא רחוק מהעיר וילנה. בעיירה הייתה קהילה יהודית גדולה ופעילה.
יחיאל, אביו של משה, היה ממשפחה יהודית מיוחסת ואמידה, שהתפרנסה ממסחר בתבואות. סבו של משה – הרב יקותיאל מאיר, נצר לשושלת רבנית מכובדת, חילק את זמנו בין לימוד תורה לניהול העסק המשפחתי. אביו של משה נשא לאישה את זיסלה שֶׁר ונולדו להם שני בנים – זלמן הבכור ומשה, הצעיר ממנו בארבע שנים.
האב קיבל את ניהול העסק לאחר מות אביו, בשנת 1938. בבית המשפחה נערכו אסיפות ציוניות ומשה ינק את אווירת הציונות מילדותו. אביו לא היה דתי אבל שמר מצוות ופקד את בית הכנסת בשבתות ובחגים. אימו הייתה שומרת מצוות ובביתם שמרו כשרות. האם עבדה בהנהלת החשבונות של העיירה. משה זכר ילדות מאושרת ושמחה בשנותיו הראשונות, בטרם פרצה המלחמה. הוא התחיל את לימודיו בגיל ארבע – חמש אצל רב פרטי, כהכנה לכתה א'. 
ב – 1939, עם פלישת הגרמנים לפולין, עבר האיזור לשליטת הרוסים. החיים בעיר המשיכו כסדרם, על אף שניכרה דאגה לגבי העתיד.
ב- 1941 כבשו הגרמנים את האיזור והמצב הלך והורע – הוטלו גזירות על היהודים וביניהן ענידת טלאי צהוב, והחלו הוצאות להורג של יהודים בכיכר השוק. הוריו של משה הכינו מסתור לעת צרה בביתם, שם הסתתרו כאשר הגרמנים נכנסו לביתם. מיד אחרי אותו אירוע, שבנס הסתיים מבלי שהתגלו, יצאה המשפחה בחסות החשיכה ליער שהקיף את העיירה. המשפחה שנותרה בעיר – שלושה אחים של האב ומשפחותיהם, נספו יחד עם יהודי העיר.
עם המעבר ליער החלו חיים חדשים. משה סיפר בזיכרונותיו על חיים של נדודים ממקום מסתור אחד למשנהו, כאשר אחד הגויים, שאביו היה עימו בקשרי מסחר, מסייע להם בהשגת מזון ועזרה ככל שיכול היה. הקור בחורף היה קשה והפחד המתמיד להתגלות זכורים למשה הילד כחשיכה גדולה המכסה את העולם.
לאחר כשנה המשפחה הצטרפה לפרטיזנים וחיתה במחנה המשפחות שהוקם ביער. האב הצטרף ללוחמים הפרטיזנים. באחת הפעולות הוא נפצע קשה ברגלו ונפטר כאשר משה היה בן שמונה (1943).
החיים ביער היו מלאי סכנות ומנוסות מפני הגרמנים, שערכו בלוקדות (מצוד), כדי לחפש את הפרטיזנים ולחסלם.

בסיום המלחמה (1944) חזרו האם ושני הבנים לקורניץ וגילו שדבר לא נותר מביתם. הם עזבו את העיירה, שהייתה שייכת עתה לרוסים, ועברו לעיירה שכנה, שם החלו משה ואחיו ללמוד בבית ספר סובייטי. משם נדדו לפולין – ללודז', ומשם הגיעו למחנות העקורים בגרמניה ושהו שם כשנתיים. במחנה העקורים הם פגשו את אחי האב – הדוד שעיה, ששרד כמוהם את השנים כפרטיזן. שעיה אירגן במחנה העקורים בית ספר מאולתר ומשה החל ללמוד בו.
בתקופה זו התגלה אצל אימו של משה סרטן, מחלה שהחלה עוד בהיותם ביער. משה עבר לבית ילדים במינכן ובאפריל 1949 הוא עלה לארץ. אימו נפטרה בגרמניה שלושה שבועות לאחר עלייתו.
התחנה הראשונה בארץ הייתה בבאר יעקב. משם הוא עבר למוסד "אונים" של עליית הנוער בכפר סבא. שם הכיר קבוצת נערים ונערות מ"השומר הצעיר" שעברו את המלחמה כמוהו. כאשר עברו לקיבוץ המעפיל כחברת נוער בשם "החושלים", הצטרף אליהם (1950). בהמעפיל הם חילקו את זמנם בין לימודים ועבודה ומשה עבד בנגריה.
ב – 1951 חברת הנוער "החושלים" עברה לעין השופט, התאחדה עם חברת הנוער "תחיה" ויחד יצרו את חברת הנוער "אלגביש". גם בעין השופט הם חילקו את זמנם בין לימודים ועבודה, וגם כאן משה הצטרף לעבודה בנגריה. בזיכרונותיו ציין משה את הפער בתנאי המחייה שהרגישו בני חברת הנוער לעומת ילדי הקיבוץ. יחד עם זאת הוא מספר על חיי תרבות עשירים, חגים, הצגות וטיולים, להם זכו בקיבוץ.
באוגוסט 1952 גרעין "אלגביש" התגייס לצבא. משה נשלח לקורס מכ"ים ושירת בתחילה כמ"כ במחלקת הנח"ל של שער הגולן, ואח"כ כמדריך בקורס מכ"ים ביד נתן. בהמשך נשלח לקורס קצינים והשתחרר מהצבא בסיומו.
כשהגיע לקיבוץ לאחר הצבא, עבד עם הבולדוזר של הקיבוץ בפריצת דרכים עבור הקרן הקיימת. בהמשך עבד בפלחה וגם ריכז את הענף.
משה ועדנה הקימו את משפחתם ב – 1958. בתם הבכורה - לליב נולדה ב – 1959.
ב – 1960 יצאה המשפחה הצעירה לעזרת קיבוץ ניר עוז, שהיה בראשית דרכו. בשובם מניר עוז היה סדרן עבודה ולאחר מכן חזר לעבוד בפלחה. המשפחה גדלה כאשר שחר נולד ב- 1962.
ב – 1966 משה נבחר לתפקיד המזכיר הצעיר וכיהן בו כשנה, יחד עם זיסקינד כרמל.
בזיכרונותיו מספר משה על רצונו העז ללמוד. לשם כך היה עליו להשלים בחינות בגרות, דבר שלא התקבל בקיבוץ בקלות. היה עליו להשיג את שאיפתו בקורס ערב אקסטרני, אחרי שעות העבודה, במימון דודו שעיה. צור נולד ב- 1970 וזיו נולד ב – 1974.
בשנים 1976-1972 למד משה באוניברסיטת חיפה כלכלה וסוציולוגיה. בשובו מהלימודים נבחר לתפקיד מרכז משק
(1979-1976). בסיום הקדנציה הראשונה הוא יצא לעבוד בסמינר "אורנים" כמנהל אדמיניסטרטיבי, למשך שנתיים. בשובו מ"אורנים" נבחר לקדנציה שנייה של ריכוז משק (1987-1984). בסיום התפקיד הצטרף ל"מברג" ועבד בתחום הייצוא 25 שנים, עד פרישתו לפנסיה בשנת 2011.
ב – 1993 יצא משה מספר פעמים לשליחויות קצרות ברוסיה, כדי לעודד צעירים יהודים לעלות לארץ. כך הגיע לביקור שורשים בעיירת הולדתו – קורניץ, הנמצאת היום בבלרוס. בביקור זה הוא סגר מעגל חיים שלם.
ב – 1995 עבר משה ניתוח מעקפים, עקב שנים ארוכות של עישון כבד. בשנים האחרונות מצבו הבריאותי הלך וירד.
ב – 2014 נפטר בפתאומיות אחיו האהוב - זלמן.

משה החל את מסע חייו כילד בימי המלחמה, עלה לארץ, בנה בה את חייו החדשים ואת משפחתו, היה מעורב ופעיל בחיי הקיבוץ בתפקידים מרכזיים ותרם מיכולתו גם בשליחות הציונית שעשה ברוסיה. כל אלה מסמלים את אישיותו המיוחדת ואת כישוריו.
הוא היה בעל חיוך רחב, אוהב להתבדח, אנושי, בעל לב זהב, נדיב, אופטימי ומעורב בכל תחומי החיים בקיבוץ. כך ייזכר בלב משפחתו וחבריו הרבים.

משה נפטר באפריל 2015 והוא בן 79 שנים. השאיר אחריו את עדנה אשתו, ילדיו – לליב ומשפחתה, שחר ומשפחתו, צור, זיו, שבעה נכדים ונינה אחת.