פנחס לאודון

פנחס לאודון
בן חנה ואברהם
עלה ארצה-1934
נשואים ראשונים-לאה
נשואים שניים-גניה
בת זוג שלישית - גאולה עמיר
אב לאבשלום-1940, פרץ-1949 ועזרא-1954

פנחס נולד ביוני 1912 בעיירה זרקי שבפולין להוריו אברהם וחנה לאודון. אביו היה סנדלר והתפרנס בדוחק. היו לו שני אחים ושתי אחיות. הבנים למדו בחדר, הבנות בבית ספר דתי. בגיל 13 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", שהיוותה לו בית שני. פנחס עזר להוריו בעבודות הבית, עסק בספורט וקרא הרבה. כמה שנים היה בהכשרה של התנועה בצ'נסטחובה וב- 1934 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ "אמריקה-בניר" בחדרה.
...

פנחס לאודון
בן חנה ואברהם
עלה ארצה-1934
נשואים ראשונים-לאה
נשואים שניים-גניה
בת זוג שלישית - גאולה עמיר
אב לאבשלום-1940, פרץ-1949 ועזרא-1954

פנחס נולד ביוני 1912 בעיירה זרקי שבפולין להוריו אברהם וחנה לאודון. אביו היה סנדלר והתפרנס בדוחק. היו לו שני אחים ושתי אחיות. הבנים למדו בחדר, הבנות בבית ספר דתי. בגיל 13 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", שהיוותה לו בית שני. פנחס עזר להוריו בעבודות הבית, עסק בספורט וקרא הרבה. כמה שנים היה בהכשרה של התנועה בצ'נסטחובה וב- 1934 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ "אמריקה-בניר" בחדרה.
ב- 1937 ביקש פנחס חופשה קצרה מהקיבוץ לחזור לפולין, להתחתן עם חברתו לאה. פנחס לא ראה את לאה שלוש שנים, ורצה לשכנע אותה לבוא עמו ארצה. ואכן, כעבור כמה חודשים, הוא חוזר עם לאה לקיבוץ. לפני עזיבתו את פולין הוא נפרד מבני משפחתו, פרידה שלא ידע כי תהיה אחרונה. כולם, מלבד אחיו אשר, הושמדו בשואה האיומה, בטרבלינקה. אשר עבר ימים קשים, כמה מחנות ריכוז - ונשאר בחיים. הוא עלה ב- 1948, הספיק להילחם במלחמת השחרור, התחתן, אך לא זכה לילדים והמשפחה של פנחס ולאה בעין השופט ובמרחביה הייתה לו לבית.

עם לאה, בונה פנחס משפחה לתפארת ונולדים אבשלום (1940), פרץ (1949) ועזרא (1954). המשפחה מעורבת ופעילה. ב- 1956 חלתה לאה במחלה קשה ונפטרה בגיל 44. זו היתה מכה קשה לפנחס ולמשפחה, אך בדרכו הנחושה הוא לא מוותר ולאחר שנה וחצי הוא מתחתן עם גניה רואי, שהיתה אלמנה ואימא לאהרון ובלהה, והוא מביאם לעין השופט. עם גניה חי פנחס 20 שנה יפות, עד למותה בשנת 1977. אחר כך חי עם גאולה עמיר תקופה של כ- 20 שנה.
לצד עבודתו בסנדלרייה, ממלא פנחס תפקידים מרכזיים בקיבוץ, בהם חמש שנים של ריכוז ועדת החינוך וריכוז ועדת החברים.
פנחס איש משכיל, מעורב ומקפיד על קלה כחמורה. פעם כשהציעו אותו למזכיר קיבוץ הוא קם בשיחה ואמר: כאן יושבים מעל 100 חברים, בהם רבים המתאימים להיות מזכירים כמוני, אך אף אחד מבין היושבים כאן אינו מתאים להיות סנדלר כמוני.
באחת התקופות הוא עובד ארבע שנים בצאן, מצטיין בחליבת ידיים (כך היו חולבים את  העדר באותה תקופה). שנים אחר כך עוד היינו מתחרים לשבור את שיאיו.

פנחס הסנדלר היה למוסד כפי שכתבה עליו עדנה קרמר:
"יש לפנחס הסנדלר / דיבור מהיר ומקוצר / הוא מדבר / בעברית של סופר / יורק / מסמר אחר מסמר / טק-טק בפטיש / עובד חיש, חיש / מדבר חיש, חיש / ומרוב שהוא מקצר / על המילים הוא חוזר / הוא אומר למשל: "של נעליך של" / "הנח רגליך, הנח" / "כלך לך, כלך"! / "גרוב גרבך, גרוב!" / "תחוב עקבך, תחוב!" וכל הרואה ושומע / מתפעל ותמה / איך את המסמרים / אינו בולע."
לילדי הקיבוץ של אז זכרונות רבים כפי שמספר יגאל וילפנד: "מי מאתנו הילדים לא זוכר את תנועותיו של פנחס, ממלא את היד במסמרים, זריקה אל הפה, ומתחיל להתיז אותם במהירות אל הנעל כשהפטיש מכה; ומי לא זוכר את הרגל היחפה על העיתון, רצוי "דבר" בשביל לא לפגוע בכבודו של "על המשמר", הדגדוג הנעים של העיפרון המסמן את תוואי הרגל, והסנדלים החדשים המסמנים את בוא האביב, ונעלי העבודה, איש שהוא סנדלר, איש שהוא מוסד."
הייתה לפנחס שפה משלו, עברית טובה ושורשית. הוא דבק בעקרונות הקיבוץ והגשים אותם בחייו. ילדיו אבשלום, פרץ ועזרא ומשפחותיהם, ילדי אשתו השנייה בלהה ואהרון ומשפחותיהם, למדו ממנו רבות והתחנכו לאור דרכו .
 
                                                                                                                                                  יגאל וילפנד


פנחס נפטר שבע ימים ומעשים בשנת 2000 והוא בן 88. השאיר אחריו את שלושת בניו - אבשלום, פרץ ועזרא ומשפחותיהם ובלהה ואהרון ומשפחותיהם.