גניה לאודון

גניה לאודון
בת הינדה וישראל שולמן
עלתה ארצה-1957
נשואים ראשונים - חיים רואי
נשואים שניים - פנחס
אם לאהרון-1948 ובלהה-1951

גניה נולדה ב- 1919 בולצלווק, פולין להוריה הינדה וישראל שולמן. היא למדה בבית-ספר פולני וסיימה בהצטיינות בית-ספר מסחרי. בנעוריה היא הצטרפה לקן "השומר הצעיר" בעירה אבל לא הספיקה לעלות ארצה.
מלחמת העולם השנייה פרצה וקלגסי היטלר הגיעו לעירה והתעללו בתושבים היהודים.
על משפחתה עברה כוס התרעלה הידועה לנו בפרקי השואה. מארבעת אחים ואחיות שרדו רק גניה ואחותה. גניה שחשה את ההשמדה הנוראה הצפויה ברחה לרוסיה עם בעלה, חיים רואי וקבוצת חברים.
כל אלה שקיוו עדיין להינצל ולהגיע ארצה אי-פעם סירבו לקבל אזרחות רוסית, לכן הוכרזו כאלמנטים עוינים וסבלו מיחס השלטונות.
גניה הופרדה מבעלה ונשלחה למחנה עבודה בסביבות הקוטב הצפוני לעבוד בכריתת עצים. הייתה זו תקופה קשה של רעב, קור ובדידות.
כעבור שנה נשלחה גניה לסובחוז ומאוחר יותר הצטרפה לבעלה בקרסנדור.
...

גניה לאודון
בת הינדה וישראל שולמן
עלתה ארצה-1957
נשואים ראשונים - חיים רואי
נשואים שניים - פנחס
אם לאהרון-1948 ובלהה-1951

גניה נולדה ב- 1919 בולצלווק, פולין להוריה הינדה וישראל שולמן. היא למדה בבית-ספר פולני וסיימה בהצטיינות בית-ספר מסחרי. בנעוריה היא הצטרפה לקן "השומר הצעיר" בעירה אבל לא הספיקה לעלות ארצה.
מלחמת העולם השנייה פרצה וקלגסי היטלר הגיעו לעירה והתעללו בתושבים היהודים.
על משפחתה עברה כוס התרעלה הידועה לנו בפרקי השואה. מארבעת אחים ואחיות שרדו רק גניה ואחותה. גניה שחשה את ההשמדה הנוראה הצפויה ברחה לרוסיה עם בעלה, חיים רואי וקבוצת חברים.
כל אלה שקיוו עדיין להינצל ולהגיע ארצה אי-פעם סירבו לקבל אזרחות רוסית, לכן הוכרזו כאלמנטים עוינים וסבלו מיחס השלטונות.
גניה הופרדה מבעלה ונשלחה למחנה עבודה בסביבות הקוטב הצפוני לעבוד בכריתת עצים. הייתה זו תקופה קשה של רעב, קור ובדידות.
כעבור שנה נשלחה גניה לסובחוז ומאוחר יותר הצטרפה לבעלה בקרסנדור.
למרות שעבדה כאן כפועלת ניקיון במשטרה החשאית, שיתפו אותה גם בבדיקת חשבונות, עבודת מזכירות וכו'.
כאן נולד למשפחה בנם  הבכור אך בשל הסבל והתנאים הקשים, הוא נפטר בגיל שנה. גורל דומה היה מנת חלקם של רוב ילדי משפחות הפליטים הצעירות באזור.

לאחר המלחמה, כשהכריזו הרוסים על רפרטיאציה, (הזכות של פליטים לחזור לארץ המוצא), חזרו גניה ובעלה לפולין עם קבוצת חברים - גרעין "בדרך" והחלו בטלטולי דרך לעבר מחוז חפצם – ישראל.
אחת מתחנותיהם הייתה עיירה בגבול אוסטריה-פולין. כאן עבדה גניה בוועד של הרפרטיאציה ועזרה לפליטים להגיע למחנות אונר"א – כתחנת מעבר לישראל.
לאחר המתנה של חודשים ארוכים וקשים, יצאה עם חבריה בחסות אירגון "הבריחה" דרך איטליה. הם הגיעו בסכנת נפשות לספינה רעועה. תוך צפיפות איומה הפליגה הסירה, אך ליד חופי הארץ נתפסה על ידי האנגלים וחבריה הובלו לקפריסין.
הייתה זו תחנתם האחרונה של גניה ובעלה בדרכם לארץ. לאחר שהות של שנה בקפריסין הגיעו בסוף 1947 ארצה ונלקחו למעברה בחדרה. 
לאחר קום המדינה נולד בנם אהרון ב- 1948. כעבור שלוש שנים נולדה בתם בלהה (1951). גניה לא הצליחה בחיי המשפחה ונפרדה מבעלה.

לאחר שקשרה את חייה עם פנחס, הגיעה עם הילדים לקיבוצנו ב-1957. כאן היא בנתה בית משפחתי חם ונהנתה מילדיה וילדיו של פנחס. לגניה היו גם קשיי הסתגלות למקום החדש.
כשאהרון נפצע קשה במלחמת ההתשה ב-1970 ואיבד את רגלו הזדעזענו כולנו. גניה עמדה בגבורה באסון וטיפלה בו במסירות.
גניה עבדה במטבח והתמחתה בבישול דיאטה. היא התמידה בעבודה עד שנתגלתה המחלה שגרמה לה לסבל וליסורים ולבסוף למותה. ייתכן שהמחלה נבעה מסבלות המלחמה, הנדודים, תלאות הדרך, חיים בתת-תזונה וקור של עשר שנים בתקופת השואה. 

                                                                                                                                                  יגאל וילפנד

גניה נפטרה בנר האחרון של חנוכה, בשנת 1976, והיא בת 57 בלבד. הניחה אחריה את בעלה פנחס וילדיה אהרון ובלהה.