שרה פנט 

שרה פנט
בת פייגה ויצחק היטר
עלתה ארצה - 1981
נשואה לאלכסנדר
אם לורה-1955 ומרי-1957

אמא שרה נולדה ב-1.3.1925 במטלסקה, הונגריה להוריה יצחק ופייגה היטר.
משפחתה הייתה מבוססת ובילדותה לא חסרה דבר. אמא היתה הילדה החמישית במשפחה בת שישה ילדים. משפחה חמה, יהודית ושומרת מסורת, שחיה חיי תרבות וחברה ענפים עם היהודים והנוצרים בשכונה. משפחה שידעה לשמור על צביון יהודי ולחוות את כל הקיים.
כל זה השתנה במהלך מלחמת העולם השנייה. אמא הייתה רק בת 17 כשהועברה עם משפחתה לגטו (1942), שם התגוררו עם עוד 25 איש בחדר קטנטן, כאשר כולם ישנים על הרצפה. כעבור חודש הועלתה המשפחה על רכבת לאושוויץ. שם, בהינף יד, הפריד ד"ר מנגלה את אמא מהוריה, שנשלחו לתאי הגזים.
...

שרה פנט
בת פייגה ויצחק היטר
עלתה ארצה - 1981
נשואה לאלכסנדר
אם לורה-1955 ומרי-1957

אמא שרה נולדה ב-1.3.1925 במטלסקה, הונגריה להוריה יצחק ופייגה היטר.
משפחתה הייתה מבוססת ובילדותה לא חסרה דבר. אמא היתה הילדה החמישית במשפחה בת שישה ילדים. משפחה חמה, יהודית ושומרת מסורת, שחיה חיי תרבות וחברה ענפים עם היהודים והנוצרים בשכונה. משפחה שידעה לשמור על צביון יהודי ולחוות את כל הקיים.
כל זה השתנה במהלך מלחמת העולם השנייה. אמא הייתה רק בת 17 כשהועברה עם משפחתה לגטו (1942), שם התגוררו עם עוד 25 איש בחדר קטנטן, כאשר כולם ישנים על הרצפה. כעבור חודש הועלתה המשפחה על רכבת לאושוויץ. שם, בהינף יד, הפריד ד"ר מנגלה את אמא מהוריה, שנשלחו לתאי הגזים.
מאותו רגע נורא, עברה אמא מגיהנום אחד למשנהו - עבודת כפייה באושוויץ, עבודה כמשרתת לגרמנים, עבודה במפעל תחמושת בהמבורג והתחנה האחרונה בסיוט המתמשך הזה – המחנה בברגן-בלזן.
סיוט זה נגמר כשהייתה בת 18, עם תום המלחמה. לדבריה, היא שרדה הודות לכך שבמשך כל התקופה הנוראה הזו, הצליחה להישאר עם אחיותיה ובנות דודותיה, כשכל אחת שומרת על השנייה ותומכת בה.

החיים לאחר המלחמה היו קשים מנשוא. המשטר הקומוניסטי ברומניה גזל את כל הרכוש המשפחתי והפרטי. עוני קשה לצד אווירה מתוחה, הוביל למצב בלתי אפשרי עבור אמא ומשפחתה, אשר פנו בבקשה לעלות ארצה.
נקודת האור היחידה באותה תקופה היו נישואיה לאלכסנדר פנט ב- 11.1.1948, אותו הכירה מאז ילדותה. אבא עבר את המלחמה במחנה עבודה באוקראינה. אמא ואבא חיו בעיר אוֹרַדְיָה שברומניה והמתינו 12 שנה לקבלת אישור היציאה המיוחל. במהלך שנים אלה נולדנו, אנחנו הבנות- ורה (1955) ומרי (1957).
כאשר הגיע לבסוף אישור היציאה, הצטרפו אמא ואבא אל חלק אחר של המשפחה, שהיגר למונטיראול בקנדה (1960).
המעבר וההתאקלמות היו קשים, אך אמא לא ויתרה – היא החלה לעבוד במעדנייה, טיפלה במשפחה במסירות ולמדה לבד אנגלית וצרפתית.
עם הזמן השתרשה המשפחה בחברה הקנדית ובאורח החיים החדש, שהיווה עבורה חופש אמיתי, לאחר השלטון הקומוניסטי המגביל והמדכא. המשפחה פרחה בקנדה והעבר הנורא נשאר מאחור.

ורה עלתה לארץ ב-1977. אבא אלכסנדר נפטר ב-1979. לימים, עליתי גם לישראל (1981) ושתינו התאקלמנו בקיבוץ עין-השופט.
אמא נהגה לבוא לבקר אותנו, אך תמיד שבה אל ביתה במונטריאול. ניסינו לשכנע אותה לעלות ארצה, ולבסוף, כאשר נישאתי ליוסי ונולדו נכדיה הראשונים, היא החליטה לעלות לישראל ולגור בקרבתנו בעין-השופט (1987).
אמא השתלבה בחיי הקיבוץ. הקרבה למשפחתה, העבודה במטבח, הקשר עם משפחות יוצאות הונגריה מהקיבוץ – כל אלה הקלו על המעבר, ונראה שסוף סוף הגיעה הביתה.
כשבתה ורה נפטרה (1990), לאחר מאבק אדיר במחלת הסרטן הארורה, נראה היה שמשהו באמא כבה. למרות זאת, היא המשיכה לתפקד כאמא וכסבתא נהדרת.
שוב, במאבק בין חיים למוות, בין תבוסה להישרדות – ניצחה התקווה, ניצחו החיים.
אמא המשיכה בדרכה לאהוב בצורה כה מוחלטת את משפחתה וכולנו -  אני, יוסי, שירן, שקד ושני עוטפים אותה בחום ואהבה לעד. יהי זכרה ברוך.                                                                              
                                                                                                                                          
                                                                                                                                            בתה-מרי סולימני

שרה נפטרה בשנת 2006 והיא בת 81. השאירה אחריה את בתה מרי ומשפחתה ואת משפחת אחותה.