שמואל בן צבי
בן בת-שבע וצבי כהן
עלה ארצה-1936
נשוי לשפרה
בת זוג שניה-אן ברלין
אב לאמיתי-1943, אורי-1948 ומתי-1951 

שמואל נולד ב-1911 במידניק, עיירה יהודית קטנה ליד פינסק להוריו, בת שבע וצבי כהן. בהיותו בן 3 פרצה מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים כבשו את העיירה והמשפחה נאלצה להמלט על נפשה. זכרון הבריחה והכפר העולה באש מאחור, הם מן הזכרונות הקשים שליוו אותו כל חייו. אביו ואחיו הגדול גוייסו לצבא והוא נותר עם אימו, שתי אחיותיו ופרה יקרת ערך שסיפקה להם חלב. במשך 3 שנים נדדה המשפחה בין כפרים אוקראינים, חשופה לפגעי המלחמה ולהתנכלויות...

שמואל בן צבי
בן בת-שבע וצבי כהן
עלה ארצה-1936
נשוי לשפרה
בת זוג שניה-אן ברלין
אב לאמיתי-1943, אורי-1948 ומתי-1951 

שמואל נולד ב-1911 במידניק, עיירה יהודית קטנה ליד פינסק להוריו, בת שבע וצבי כהן. בהיותו בן 3 פרצה מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים כבשו את העיירה והמשפחה נאלצה להמלט על נפשה. זכרון הבריחה והכפר העולה באש מאחור, הם מן הזכרונות הקשים שליוו אותו כל חייו. אביו ואחיו הגדול גוייסו לצבא והוא נותר עם אימו, שתי אחיותיו ופרה יקרת ערך שסיפקה להם חלב. במשך 3 שנים נדדה המשפחה בין כפרים אוקראינים, חשופה לפגעי המלחמה ולהתנכלויות הכפריים. 
בשנת 1922 הוא הגיע, כילד בן 11, עם משפחתו לניו-יורק. בניגוד לאימו, בת שבע, שהתקשתה להסתגל לעולם החדש, נהיה שמואל לבן-בית בתרבות האמריקאית. למרות שלמד בתחילה בתלמוד תורה, רחש עד מהרה שליטה בשפה האנגלית, נהיה לתלמיד מצטיין וסיים את לימודי התיכון בחמש שנים. בגיל 16 הלך ללמוד באוניברסיטת קולומביה וגם שם עשה חיל. כל ימיו ליוותה אותו ההכרה כי אם לא היה נשבה ברעיון הציוני היה הופך לפרופסור מכובד להיסטוריה באוניברסיטה זו. בשנת 1927 הוא הצטרף לקן "השומר-הצעיר" ושם הוא הכיר את שפרה. הם עלו לארץ ב-1936 והצטרפו לקיבוץ בחדרה.
בשנת 1939 יצא עם שפרה לשליחות באנגליה, שם תפסה אותם מלחמת העולם השניה והם עברו לארה"ב להמשך השליחות. אמיתי, בנם הבכור נולד בארה"ב (1943). עם שובם לארץ, נולדו ילדיהם אורי (1948) ומתי (1951).
בשנת 1982 נפטרה שפרה והיא בת 68 בלבד. לימים הוא קשר את חייו לתקופת מה עם אן ברלין. שמואל חי את תקופתו במעורבות רבה ונרתם למשימות הציוניות והחלוציות באמונה רבה.

משה ברזילי, חברו מימי התנועה בארה"ב, ספד לו בהלוויתו: "ב-10 למרץ, יחול יום הולדתו ה-95 של שמואל. שמואל נפטר בשיבה טובה, לאחר שהקדיש את מירב חייו ל"שומר- הצעיר" ולעין-השופט.
את שמואל הכרתי עוד בארצות-הברית. שמואל היה חבר קיבוץ עלייה א', מבוגר ממני בחמש שנים, אני הייתי חבר קיבוץ עלייה ב'. נפגשנו בכינוסים, בוועידה ובעבודה משותפת בהנהגה הראשית של "השומר-הצעיר". יחד ערכנו את עיתון התנועה ושלחנו אותו ל-2,500  חברי התנועה.
פעילותו של שמואל בתנועה לא הפריעה לו לסיים את לימודיו בקולג' של עיריית ניו-יורק ובמכללה ששפת הוראתה הייתה עברית. בשני מוסדות אלה היה שמואל תלמיד מצטיין.
בתיקו של שמואל בארכיון מצאתי דברים שכתב בהיותו בן 85, על הזקנה בקיבוץ. ראיתי שאפשר לצייר דיוקן מושלם של אופיו, השקפותיו ושאיפותיו מהדברים שכתב: "...ביום הולדתי חברים מאחלים לי 'עד מאה ועשרים', ואני אומר די! זכינו לחיות בקיבוץ כעשר שנים מעל הממוצע הישראלי. הרפואה המודרנית הצליחה להאריך את חיינו, אבל טרם הצליחה להתמודד עם הכאבים והייסורים המלווים את תקופת הזקנה. לכן אני אומר – די! ... אני בן אותו דור שהגיע לארץ בשנות ה-30. זכיתי להשתתף בהקמת המדינה באמצעות ההתיישבות בג'וערה ובעין השופט. זו הרגשה ייחודית. הקיבוץ אִיפשר לי לעבוד בפרדס בטוריה, בגידולי שדה, במטע, בחינוך ובהוראת חברת נוער. פעמיים הייתי מזכיר קיבוץ וחבר הוועדה המדינית של מפ"ם ועוד.
כעת, לעת זקנה, הקיבוץ מקיים חדרי חולים ו'הדרן' לעבודה מוגנת. תנאים שמעטים זוכים כמותם בעיר.
אני ער למשבר החברתי העמוק העובר על התנועה הקיבוצית, ויש חרדה בלב אם בעוד עשר שנים, כאשר דור הבנים יגיע לגיל זקנה, יהיה הקיבוץ שיטפל בהם, כמו הקיבוץ שמטפל בנו".
אני יכול להוסיף ולומר ששמואל היה גם עורך העיתון שלנו, מרכז האולפן, תירגם ספר לספריית-הפועלים, חקר את תולדות הקיבוצים מטעם גבעת חביבה וכתב מאמר ארוך לשבועון האמריקני "טיים" על התנועה הקיבוצית.
עם זאת, לשמואל לא היו חיים קלים. הוא היה מאושפז בבתי-חולים פעמיים, והזדקק לשיקום בבית חולים פלימן. בעשר השנים האחרונות נאלץ לשהות בבית הדר. הלך לעולמו חבר יקר". 
                                                                                                                                                משה ברזילי

שמואל בחר לסכם את חייו כך: "היו לי חיים ארוכים ומלאי עניין. בחרתי יחד עם חֲבֵרַי לייסד חברה קיבוצית בעין השופט. חברה נועזת שאינה סובלת מהדיכוי של המשטר הקומוניסטי ומהניצול של המשטר הקפיטליסטי. ככל חלום נועז הוא קשה לביצוע.
חייתי במאה האלימה ביותר. שתי מלחמות עולם. חמש מלחמות לעצמאות ישראל.
הייתי שותף להקמת מדינת ישראל.
הייתי שותף לחברי הראשונים, יוצאי תנועת השומר הצעיר באמריקה ולייסודה של תנועה זו ברחבי המדינה.
יהדות ארה"ב הינה היהדות הגדולה ביותר ומי יודע אילו תהפוכות תעבורנה עליה. ייתכן שיום "השומר-הצעיר" באמריקה עוד יגיע.
אני נפרד באהבה משלושת בני, מכלותי, נכדי, ומכל חברי בדרכי הארוכה".

                                                                                      
 שמואל נפטר ב– 2006 והוא בן 95. השאיר אחריו את בניו – אורי, אמיתי, מתי ומשפחותיהם.