אתר ההנצחה של עין השופט - שביט יחזקאל

נולד: ליפטובסקי-מיקולאש, צ'כיה
20.11.1912
י' כסלו התרע"ג

נפטר: עין-השופט
23.02.1986
י"ד אדר התשמ"ו

יחזקאל שביט (שטרן)
בן שרה ואהרון
עלה ארצה-1934
נשוי ליהודית
אב לרות-1935, הגר ז"ל-1942, יפתח-1944 ורפאל-1934

יחזקאל שביט נולד ב- 1912 בעיירה ליפטובסקי-מיקולאש שבסלובקיה להוריו שרה ואהרון שטרן.
ילדותו עברה עליו בעיירתו. בגיל 11 עברה משפחתו לווינה ויחזקאל למד בגימנסיה היהודית הנודעת על שם צבי פרץ חיוּת, שבה למדו מיטב הנוער היהודי של וינה והיא הקנתה להם השכלה יהודית ועברית.
בווינה הצטרף לתנועת "השומר הצעיר". אפשר היה להכיר "שומר" מקן וינה, באופן בו נהג לעמוד ולנוע. "שומר" וינאי הלך זקוף, למד לצעוד ולא להשתרך בדרך. גם בחורף היה הולך מרחק לא קטן לקן, בחולצה פתוחה ובמכנסיים קצרים. העיקר היה, לא להיכנע למזג האוויר, לא לחבוש כובע, לא להשתמש במטריה. כל אלה, כדי להפגין חירות פנימית מוחלטת ואדנות לגוף.
מבחינה מוסרית התביעות היו לא פחות חמורות - ההתנגדות לכל צביעות והעמדת פנים ודרישה ליושר מוחלט.
וינה, זו שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שאליה הגיע יחזקאל, לא הייתה אותה בירת פאר עליזה של ואלסים ובתי קפה הומים מבני אדם חסרי דאגה. כבר לא היה קיסר שהיה אבא טוב ואהוב. בחוצות ובבתים כרסם הרעב.
אוסטריה הייתה מדינה מובסת, מצומקת ופגועה. רוחות רעות נשבו בה – כוחות שחור שעתידים היו להוות ראש חץ לתנועה הפאשיסטית. לעומתה צמחה והתפשטה תנועה סוציאליסטית ראדיקלית - התנועה ה"אוסטרו-מארקיסטית", שמנהיגה היה אוטו באויאר.

עם פילוג התנועה העולמית של "השומר-הצעיר" בוועידת ורוטקי (1932) עברו רוב חברי הקן למחנה מפא"י. קבוצה קטנה בהדרכת חנה ינאי המשיכה להתקיים ב"מחתרת", כשבין חבריה יחזקאל שביט ואהוד רייטר. קבוצה זו בנתה את הקן מחדש, ועם גידולו הפכו חבריה למנהיגי התנועה באוסטריה.
זהו הרקע האישי והרעיוני של יחזקאל, ומכאן תכונותיו ואופיו המיוחד, המושרש במרחב התרבות היהודית והכללית של אירופה המרכזית מצד אחד, ובתנועה – על תביעותיה המוסריות והרעיוניות החמורות – מצד שני.
כדוגמא למציאות זו הוא סיפורו של יחזקאל על שנאלץ להוציא את אחיו מהתנועה עקב היותו קומוניסט.
בשנים אלה מכיר יחזקאל את יהודית, שהייתה חברה בתנועת "גורדוניה".
הם נישאים בוינה ע"מ לקבל את הסרטיפיקאט (אישור הגירה לארץ) מהאנגלים ועולים ארצה ב-1934. יחד עם שאר הווינאים הם מצטרפים לקיבוץ "אמריקה- בניר" בחדרה.
יחזקאל עבר את ראשית שנות ההתיישבות בג'וערה ואח"כ בעין- השופט. כרועה צאן העביר את העדר הראשון ברגל מכפר יהושע.
ב - 1935 נולדה בתם הבכורה רות, ב- 1944 נולד יפתח ורפאל נולד ב- 1950.

יחזקאל התנדב לפלמ"ח ושירת ב"מחלקה הגרמנית". במשך שבע שנים הוא נעדר מהבית תקופות ארוכות. בין היתר עסק במשימות נועזות, שמעולם לא הועלו על נייר, כי השמיד את כל התעודות.
אריה דביר, חברו לנשק מלהבות-הבשן, מעלה את זכר הימים בפלמ"ח: "המחלקה הגרמנית היתה אנחנו. לא אני, אתה והוא – רק אנחנו. רעות ללא סייג, מעבר לנטיות חיבה או דחייה אישית. רעות שלא התרופפה גם בחלוף הזמן ועם הריחוק במרחב.
היינו חבורה קטנה, רובנו בראשית שנות העשרים לחיינו. מעטים היו המבוגרים שכבר הקימו משפחות וידעו את דרכם בחיים... יחזקאל היה בין המבוגרים במעט, בין אלה שקבעו את דפוסי ההתנהגות והחשיבות – אלה שהיוו את הגורם המדריך והמלכד..."
חיים כהנא, אף הוא מלהבות-הבשן, מוסיף ומתאר את יחזקאל האפסנאי: "...הכול היווה בעיה. שרוכי נעליים – בעיה; חתיכת סבון – בעיה גדולה; זוג נעלי עבודה – בעיה שאין למעלה ממנה. פשוט לא היה, כי הצנע היה כל-כך ממשי, כל-כך שולט בעולמנו, לעתים עד כדי ייאוש. ובכל זאת יחזקאל היה משיג. תמיד היה לו עוד משהו ב"רזרבה" – במגירה התחתונה. גם לקומזיץ וגם להכנסת אורחים במחלקה, במערה בחורף ומסביב למדורה בקיץ. תמיד עוד משהו..."
מספר שמעון אבידן, חברו לקבוץ ומפקד המחלקה הגרמנית: "בזמן שירותנו בפלמ"ח, במחלקה הגרמנית, בשליחויות עלומות, נוצרו בינינו קשרים שנרקמים רק בתנאים כאלה – קירבה שהיא מעבר למילים ורעות שנשמרת לעולם... יחזקאל בלט בדביקותו למטרה ובנכונותו לכל סיכון. בטחונו האישי ומזגו המאוזן עמדו לו בשעת מצוקה והקרינו על סביבתו. דעתו השקולה ואמינותו חיזקה את הרקמה החברתית של המחלקה. כאשר התרחקה סכנת כיבוש הארץ ע"י הגרמנים, נשלח יחזקאל להיות אלחוטאי ובתפקיד זה ליווה אניות מעפילים, משדר מעבר לים ומפעיל תחנה בלב אירופה. תפקידים כאלה מטילים על שכמם של הנועזים והנאמנים ביותר. יחזקאל מילא אותם בכל ליבו ובכל נפשו."
המלחמה הסתיימה. יחזקאל, שכבר שירת בבריגאדה, נשאר באירופה מטעם "ההגנה", נע ונד בין הארצות במערב. יום הוא במילאנו, ולמחרת בפאריז.
כאלחוטאי נקרא ללוות קבוצה קטנה של כ- 70 מעפילים בספינת דייגים. תשעה ימים שטו בים עד הגיעם לחוף מבטחים. בים נראים חבריו מהפלמ"ח ה"נושאים את שרידי עמם עלי שכם", כדברי אלתרמן בשירו. יהודית מחכה לו על החוף לפגישה קצרה והוא נאלץ לצאת שוב לדרך.

בקיץ 1950 נפגע יחזקאל קשה בראשו בתאונת דרכים כאשר היה בדרכו לבקר את בני קבוצת "אורן" ובהם גם רות בכורתו, שלמדו בשריד. מאז הוא נאלץ לשנות את אורחות חייו. הרבה שנות סבל פקדוהו, ולמעשה לא נרפא מפגיעה זו מעולם.
במשך עשרות שנים תרם תרומה מיוחדת בתחום המחסנאות, ושקד על ניהול תקין ומדוקדק של המלאי והכלים השונים במפעל משנקים.
בדברי הספד לזכרו כתב משה שוק: "מעולם לא חתר לתפיסת עמדות מנהליות שיציבו אותו במקום שבו יש צורך לחלק הוראות. הוא לא היה בנוי לכך. איפיינו אותו האהבה והמסירות לכל אשר עשה, לכל תפקיד – קטן כגדול, שמילא במסירות ובדביקות כיאה לאדם שאינו מסוגל לזלזל בכל הקשור לבני-אדם."

דפי נזכור

יחזקאל נפטר ב-1986 והוא בן 74 שנים. הניח אחריו את רעיתו יהודית, ילדיו – רות, יפתח ורפאל ובני משפחתם, אחותו - אילנה ומשפחתה.

זלמנוביץ' רות

שביט יהודית

שטרן הגר