יהודה נדור

נולד: הונגריה
07.06.1907
כ"ה סיון התרס"ז

נפטר: עין-השופט
19.09.1976
כ"ד אלול התשל"ו

יהודה נדור
בן לאוטו ואירנה לוי
עלה ארצה-1957
נשוי לחנה
אב לדוד-1948

אורי נדור מספר על אביו יהודה:
יהודה נולד ב- 7.6.1907 בעיירה דומבוור שבהונגריה. במשפחה היו עוד שני אחים ואחות. יהודה היה הבכור. כדי לשמור על יהדותם, עברה המשפחה לעיירה סמוכה שבה הייתה קהילה יהודית גדולה. בצעירותו הוא אהב מאוד ספורט ושיחק בנבחרת הכדורגל הארצית של הנוער. להשכלתו למד ניהול וראיית חשבון.
בזמן מלחמת העולם השניה הוא גויס לצבא ההונגרי ונשלח למחנה כפייה ברוסיה. כשהצבא ההונגרי הובס, עובדי הכפייה נשלחו למחנות אחרים שהיו בשליטת הרוסים.
עם גמר המלחמה ב-1945 הפיקוח על פועלי הכפייה עבר לצלב האדום. יהודה חזר להונגריה לעיר הולדתו והתברר לו שכל משפחתו נספתה באושוויץ חוץ מבן-דוד אחד שניצל. הגורל של אביו נודע לו ממכתבים ששלח לו בן-דודו, בו הוא סיפר לו שאביו שלא הספיק להגיע לאושוויץ ונפטר במסע הרכבת. [המכתבים הללו שמורים אצל אורי עד היום]. על שאר המשפחה נודע לו מאינפורמציה שאסף מהצלב-האדום הרוסי וממכתבים של קרובי משפחה שהגיעו טיפין טיפין.
יהודה אסף את עצמו והשלים תואר בראיית חשבון.

אמי חנה, הייתה נשואה לגבר שבמלחמת העולם נפל בקרבות. אני הייתי ילד קטן והיא נותרה לבד איתי. לפרנסתה היא הייתה מנהלת של חברה שאספה עבודות יד שונות מרחבי הונגריה כדי למכרם. יום אחד, כשהייתי כבן חמש, נסענו ברכבת לבודפשט. אימי יצאה לחלון כדי לעשן סיגריה ולידה נעמד יהודה. השניים פתחו בשיחת היכרות שהסתיימה בנישואין ב-1947. כעבור זמן נולד דוד, אחי הצעיר. יהודה וחנה החלו בחיים משותפים ובגידול שנינו.
סיפור מרגש ביותר קרה להם אחרי המלחמה, כאשר החלו לארגן במחסנים מיוחדים חפצים של יהודים, כדי שאלה שנותרו יוכלו לבוא ולאתר חפצים של משפחתם שנספתה. דודתי עבדה באחד המחסנים, ויום אחד התגלגל לידה ספרון תפילה בעברית. היא הביאה את הספרון כמתנה לאימי חנה. אימא הראתה בהתרגשות ליהודה את הספרון. יהודה פתח את הספר בדף הראשון וכמעט התעלף מהתרגשות - בדף הראשון הייתה כתובה הקדשה שהוא כתב לאחותו בת המצווה. [הספרון הזה עדיין נמצא אצל אורי עם המכתבים].

יהודה דיבר כל השנים על התחושה שאין לו מקום בהונגריה הקומוניסטית, אבל המשטר לא איפשר לאזרחים לצאת מגבולות המדינה. הייתה גם תחושה של אנטישמיות סמויה כלפי היהודים שנותרו בהונגריה.
בעקבות המהפכה שהתרחשה בשנת 1956 קמה ממשלה חדשה בהונגריה. באביב 1957 ניצלנו את האפשרות ועלינו לארץ עם הרבה תקוות לחיים חדשים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה במעברת זיכרון-יעקב. ההורים חשבו שהעיסוק בחקלאות מאוד מתאים להם. בהונגריה היה לנו משק בית קטן שכלל תרנגולות, עצי פרי ועוד.
הציעו להם לעבור לבת-שלמה ולעסוק שם בחקלאות. בת-שלמה, באותם ימים, הייתה גבעה כמעט חשופה. הבית היה צנוע ונוספו לו מבנה ללול ולרפת. הסוכנות דאגה לעולים החדשים לפרה ולכמה תרנגולות.
כדי להביא אוכל לבני המשפחה, אמא נאלצה להציע את שרותיה לתושבי בת-שלמה הותיקים בעבודות בית שונות.
רצה הגורל וחבר של הורי, שהיה טכנאי רדיו, הסתובב בכל האזור ותיקן מכשירים. יום אחד הוא הציע למשפחה להצטרף אליו לנסיעה לדלית-אל-כרמל ואחר לעין- השופט. מיד עם בואנו, צצו הונגרים שהיו באותה תקופה בקיבוץ - אביבה לוסטיג ויהודית ומרדכי טייכנר ועשו איתנו היכרות וסיבוב בקיבוץ. באותו ביקור בקיבוץ, אני ילד בן חמש-עשרה, קיבלתי החלטה לגבי המשפחה: עוברים לעין-השופט!
הקיבוץ קיבל אותנו וכך התחלנו חיים חדשים בתהליך העלייה שלנו לארץ.
להורים לא היה קל להתרגל לחיי הקיבוץ. אבא רצה לעבוד בהנהלת חשבונות, אך לא נמצא לו מקום והוא נאלץ לעבוד בלול, ואחר עבר לעבוד במברג.
חוסר היכולת להתאקלם ולהשתלב בקיבוץ גרם לפגיעה במרקם המשפחתי. אבא החליט לעזוב לתל- אביב, כשעמדתי להתגייס לצבא. בתל אביב הוא התפרנס כפועל בחברת "עלית".
העזיבה שלו הייתה טראומטית לנו הבנים ולאימא.
תמיד אזכור אותו כאדם שידע לגדל אותי ולהעניק לי משפחה קטנה וחמה מאוד.

כתבה מפי אורי - עופרה בריל

יהודה נפטר מהתקף לב בשנת 1976. היה בן 69 במותו. השאיר אחריו את בניו - אורי ודוד.

נדור חנה