שייקה ויינר
בן פסיה ודוד
עלה ארצה-1941
נשוי לחנה
אב לחגית-1945 ועמרם-1950

ישעיהו (שייקה) נולד ב- 1912 להוריו דוד ופסיה ויינר בעיירה טריסק שבמחוז ווהלין, פולין. טריסק היתה עיירה קטנה ודלה בחומר, אבל עשירה בתרבות ובחיי רוח.
קן "השומר הצעיר" היווה מקור תקווה לעיירה. 120 חברים מנה הקן ושייקה היה "האבא" של הקן. באמצע שנות השלושים עזב את ביתו הדל בעיירה והגיע לוורשה להרתם לעול הפעילות המרכזית. הוא היה חבר ההנהגה הראשית והתמסר בעיקר לפעילות בעלייה ב' שהיתה עלייה בלתי ליגלית.

בשנת 1939 נסע כציר לקונגרס הציוני דרך גרמניה הנאצית....

שייקה ויינר
בן פסיה ודוד
עלה ארצה-1941
נשוי לחנה
אב לחגית-1945 ועמרם-1950

ישעיהו (שייקה) נולד ב- 1912 להוריו דוד ופסיה ויינר בעיירה טריסק שבמחוז ווהלין, פולין. טריסק היתה עיירה קטנה ודלה בחומר, אבל עשירה בתרבות ובחיי רוח.
קן "השומר הצעיר" היווה מקור תקווה לעיירה. 120 חברים מנה הקן ושייקה היה "האבא" של הקן. באמצע שנות השלושים עזב את ביתו הדל בעיירה והגיע לוורשה להרתם לעול הפעילות המרכזית. הוא היה חבר ההנהגה הראשית והתמסר בעיקר לפעילות בעלייה ב' שהיתה עלייה בלתי ליגלית.

בשנת 1939 נסע כציר לקונגרס הציוני דרך גרמניה הנאצית. הוא חש את פעמי המשבר והחורבן הממשמשים ובאים על יהדות פולין ובמקום לעלות ארצה, כמתוכנן, חזר עם כמה מחבריו לוורשה ולאחר מכן המשיך לריכוז השומרי בווילנה. כאן היה מחוייב לגורל חברי התנועה מול פני האירועים. לפי מובאה מדבריו באותם שנים: "מכיוון שיש סכנת מלחמה צריך להיות עם התנועה. צריך להיות בבית".
ב- 1941 נאלץ לעלות ארצה כי הרוסים התנגדו לפעילותו בשומר הצעיר. החלטה זו היתה קשה עבורו ופירושה היה להשאיר לבד את חניכיו הצעירים וביניהם מנהיגי המרידות בגטאות שנה שנתיים מאוחר יותר. השאלה האם היה זה צעד נכון, העסיקה אותו בהמשך חייו.
בעלותו ארצה הצטרף לקיבוץ מסילות, משם היה הולך, פעמים רבות, ברגל לישיבות של מזכירות הקבוץ הארצי במרחביה לזעוק את כאבם ומצוקתם של חבריו שנשארו בפולין ושל כל הנורא שקורה שם. כאן גם הכיר את רעייתו לעתיד חנה שהגיעה לביקור בבית אלפא ומסילות משער העמקים בו שהתה באותה עת.
ב- 1943 החליט הזוג הצעיר לעבור לעין השופט וכאן נולדו ילדיהם - חגית (1945) ועמרם (1950). שייקה יצא להשתתף בקורס שליחים שאירגן המוסד לעלייה ב', והיה בין הראשונים לצאת לשליחות בטהרן מטעם מוסדות הישוב (1944). בטהרן היה שותף למאמצים של משלחת היישוב לקשור קשר עם חברי תנועות הנוער באירופה הכבושה ובברה"מ. זמן מועט לאחר שובו מטהרן הוצע לו לצאת לשליחות בפולין (מאי –יוני 1945). הייתה זו הכרעה אישית קשה אך הוא השיב בחיוב. חגית, בתו, הייתה אז תינוקת בת שלושה שבועות.

בקיבוץ עסק בהוראה והתחבב על חניכיו בקבוצות "אלומה" ו"רימון". מספר שנים ניהל את האולפן לעברית.
בשנים 61– 1958 היה השליח המרכזי של השומר הצעיר בדרום אמריקה.
בשנים 1967-69 ריכז את ההנהגה העליונה של השומר-הצעיר.
ובשנים 1974-78היה השליח של המוסד (אירגון "נתיב") בארגנטינה ובדרום אמריקה. השליחות האחרונה לאמריקה הלטינית הייתה מיצוי לחיים רבי פעילות, ומעש. שייקה וחנה מילאו אותה בכל האחריות הכבדה שנדרשה.
כותב עליו  חברו שלום חולבסקי: "במה היה כוחו של שייקה, לא אוכל להגדיר זאת במילה אחת. הוא הבין את נפש איש שיחו, מעבר למילים, במעמקיה, האזין וקלט את מכאוביו והזדהה עם מצוקתו. כשהבין – התמסר בכל מאודו לעזור, בכל חום לבו. כשהתמסר, לא ידע יום ולא לילה, לא גבולות ומרחקים ולא מרגוע לנפשו.
מעלות נפש אלו היו סם חיים לתנועה כתנועתנו. מכאן גם סוד הקשרים המיוחדים שמצא לאלפי החניכים בתנועה בימי פריחתה בטרם עלה הכורת ובימי המלחמה ולאחריה. מכאן גם סוד הצלחתו הבלתי רגילה בתחום החינוך באותן שנים בהן עשה בעין-השופט, שתהיינה בוודאי חרותות בלב החניכים וההורים בהערצה. הגורל הציב את שייקה במוקד רגיש וספק אם אפשר יהיה אי-פעם לתאר את תנועת "השומר הצעיר" במזרח פולין ללא דמותו. פשוט לא ייתכן שהעפר והאבנים של הקבר תכלאנה את רוחו של שייקה. לא תם הסיפור, עדיין איננו נפרדים ממך שייקה..."

                                                                                                                                                    יגאל וילפנד

שייקה נפטר בשנת 1979 לאחר מחלה והוא בן 67. הניח במותו את אשתו חנה וילדיו חגית ועמרם ומשפחותיהם.