|
עמית בן-חורין
בן ליובה וצבי
נשוי לצביה
עמית, בן ליובה וצבי, נולד ביום כ"ב בניסן תש"ז (12.4.1947) בעין השופט.
הוא למד בבית הספר היסודי בעין-השופט וסיים את לימודיו במוסד החינוכי "הרי- אפרים". הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן. את לימודיו סיים בעבודת גמר שהתבססה על ניסוי מקורי בדישון שדות מרעה, בשיתוף עם משרד החקלאות.
עמית היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וברבות הימים היה למדריך אהוב ונערץ על חניכיו. היה חובב ספורט, אהב את נופי הארץ ומרחביה והרבה לטייל בה. כן אהב לקרוא, בעיקר בנושאי ידיעת הארץ, אהב לשיר ולהאזין ליצירות מוסיקליות.
הוא היה מסור ואחראי, בבחינת נאה דורש ונאה מקיים. בגלל שאיפתו לשלמות היה לפעמים חסר-סבלנות כלפי אנשים שלא הקפידו לבצע בדקדקנות את שהוטל עליהם.
הוא הצטיין כאדם בעל ביטחון פנימי. הכל הכירוהו כענוותן ומסתגר.
בקיבוץ הוא עבד ברפת והירבה לעסוק בייעול וברעיונות בלתי-שגרתיים לשכלול העבודה.
עמית גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לסיירת מטכ"ל.
...
|
|
עמית בן-חורין
בן ליובה וצבי
נשוי לצביה
עמית, בן ליובה וצבי, נולד ביום כ"ב בניסן תש"ז (12.4.1947) בעין השופט.
הוא למד בבית הספר היסודי בעין-השופט וסיים את לימודיו במוסד החינוכי "הרי- אפרים". הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן. את לימודיו סיים בעבודת גמר שהתבססה על ניסוי מקורי בדישון שדות מרעה, בשיתוף עם משרד החקלאות.
עמית היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" וברבות הימים היה למדריך אהוב ונערץ על חניכיו. היה חובב ספורט, אהב את נופי הארץ ומרחביה והרבה לטייל בה. כן אהב לקרוא, בעיקר בנושאי ידיעת הארץ, אהב לשיר ולהאזין ליצירות מוסיקליות.
הוא היה מסור ואחראי, בבחינת נאה דורש ונאה מקיים. בגלל שאיפתו לשלמות היה לפעמים חסר-סבלנות כלפי אנשים שלא הקפידו לבצע בדקדקנות את שהוטל עליהם.
הוא הצטיין כאדם בעל ביטחון פנימי. הכל הכירוהו כענוותן ומסתגר.
בקיבוץ הוא עבד ברפת והירבה לעסוק בייעול וברעיונות בלתי-שגרתיים לשכלול העבודה.
עמית גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לסיירת מטכ"ל.
לאחר הטירונות עבר קורס צניחה, קורס חובשים קרביים, קורס מש"קי חבלה, קורס לקציני אג"ם (שסיימו כחניך מצטיין) וקורס קציני מודיעין.
הוא היה קצין מעמיק מחשבה, בעל כושר תכנון, אחראי ומסור לתפקידו. הוא שימש דוגמא לפיקודיו בתעוזתו, בתושייתו, בקור-רוחו ובמנהיגותו במצבים קשים ביותר. הוא השתתף במבצעים רבים ופיקד על מבצעים רבים, שהוא עצמו תיכנן בכישרון ובעוז רוח.
לאחר השירות הסדיר חזר לקיבוץ לשנה אחת, בה היה פעיל ושופע תוכניות. הוא התלבט בין חיי הקיבוץ לחזרה לצבא, והכריע לטובת הצבא, בו ראה משימה לאומית. בחוברת "שדמות" מ-1971 התבטא בשיח חיילים וכך אמר: "…לְמָה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שהצבא הוא הדבר הכי חשוב? אצלי זה ממש ענין של הרגשה, ולא רק מחשבה והכרה… זה לא מיליטריזם – אני רוצה להיות במקום שבו אני בטוח שאעשה את המכסימום ובו אוכל להפיק את המכסימום ממה שאני יודע ולמדתי …אני מחליט מתוך אחריות, ומאחורי הדברים שאני עושה - יש אמות מוסר מאוד גבוהות.."
עמית חזר לסיירת מטכ"ל, והיה בין המפקדים שעיצבו את אופייה המיוחד של היחידה. הוא נשלח מטעם צה"ל ללמוד הנדסה באוניברסיטת ת"א.
כשנה לפני נפילתו נישא לצביה לבקוב.
באחד ממכתביו כתב לאהרון אחיו; "בין החייל המנצח לבין החייל המפסיד בקרב מפריד אותו "סנטימטר קטן" שהחייל הטוב ממשיך להשקיע את מאמציו ואילו החייל הפחות טוב נשבר. והרי ההבדל בין המנצח למפסיד הוא ההבדל בין חיים למוות, בין חירות לשעבוד. מכאן שהמאמץ הקטן, האחרון, מרגע שאתה משוכנע שאינך יכול יותר, הוא הקובע והחשוב, והוא המכריע את המערכה".
במלחמת יום הכיפורים השתתף עמית בקרבות הבלימה וההבקעה בסיני.
ביום כ"ז בתשרי תשל"ד (23.10.1973), בגדה המערבית, ליד העיר איסמעיליה, נפל בקרב.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית העלמין בעין-השופט. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "עמית היה קצין אחראי ומסור, מוכשר ודינאמי, בעל אינטליגנציה גבוהה ובעל תפיסה טכנית מצוינת. ישר, הגון ואהוב. הוא השקיע את כל כולו במשימה שהוטלה עליו, והגיע לרמת הישגים גבוהה, כפי שנדרשה ממנו, לאחר מאמץ רב וחירוק שיניים. הוא היה קצין מסודר להפליא, שירד עד לפרטי הביצוע הקטנים ביותר בלא לוותר לחייליו על קוצו של יוד. בשל כך תמיד הוטלו על עמית המורכבות והמסובכות שבמשימותיה המבצעיות של היחידה".
מפקד אחר כתב: "הישגיו איפשרו לחיל המודיעין לתרום תרומתו המלאה בכל המלחמות והמאבקים שפקדו את ישראל מאז מלחמת ששת הימים".
יגאל וילפנד
עמית נהרג באוקטובר 1973. היה בן 28 בנופלו. השאיר אחריו את צביה – אשתו, הוריו – לובה וצבי ואחיו – אהרון. לימים כאשר אהרון נישא לרחל הם קראו לבנם הבכור עמית על שמו.
|
