צבי בן חורין
בן רייזל ויעקב פרגריכט
עלה ארצה-1938
נשוי ללובה
אב לעמית-1947 ואהרון-1950 

דברים בהלוויה:
"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נִפְרָדוּ".
המוות הכה בשלישית את משפחת בן-חורין בקיבוצנו וחברים בקיבוצים אחרים.
כואבים והמומים אנו ניצבים מול ארונו של צבי, שנלקח מאיתנו בחטף, ועודנו שומרים וזוכרים את פניו היפות - דמות מופת של אדם, שהגורל הקשה התעמר בו והוא המשיך במעשיו הברוכים והיה לכולנו חבר ורע.
צבי, איש הנימוסים, זהיר בהליכותיו בקיבוץ - שלא...

צבי בן חורין
בן רייזל ויעקב פרגריכט
עלה ארצה-1938
נשוי ללובה
אב לעמית-1947 ואהרון-1950 

דברים בהלוויה:
"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נִפְרָדוּ".
המוות הכה בשלישית את משפחת בן-חורין בקיבוצנו וחברים בקיבוצים אחרים.
כואבים והמומים אנו ניצבים מול ארונו של צבי, שנלקח מאיתנו בחטף, ועודנו שומרים וזוכרים את פניו היפות - דמות מופת של אדם, שהגורל הקשה התעמר בו והוא המשיך במעשיו הברוכים והיה לכולנו חבר ורע.
צבי, איש הנימוסים, זהיר בהליכותיו בקיבוץ - שלא לפגוע במישהו, גם כשכיהן בתפקידיו השונים.
צבי, איש תנועה לדוגמה, משלב עבודה ותורה, נושא המסורת השומרית המבורכת. צבי, איש תמים - תמימות יוצרת ובונה, המתעלה לפסגות של מסירות בדרך חייו עד תום. עשה והצליח בכל אשר עסק וזכה להערכת כל אלה שעבד איתם ושהיו במחיצתו.
כשסעד את ליובה החזיק עדיין מעמד, למרות המחלות שפקדוהו באותם ימים. עם מותה הפנים את האבל בשפתיים קפוצות, כשמבט עיניו כנוע, חיפש אחריה, שאל מהיכן יבוא עזרו ולא נענה. זיק החיים כבה בו לפני שלבו נדם. צבי נשא את מכאוביו בגבורה עד שהוכרע למוות. נתקיים בו ובליובה הצירוף שנכתב בספר מלכים: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

צבי נולד ב-1911 בעיר סוסנוביץ', שהשתייכה באותה עת לרוסיה הצארית ולאחר מכן עברה לפולין, להוריו-רייזל ויעקב פרגריכט. וכך כתב על ילדותו: "את אבי אינני זוכר, אלא רק מתמונות ומסיפורי האהבה של אמי. אבי יצא מהבית לשירות בצבא הרוסי, בהיותי בן שנתיים. הוא נהרג במלחמת העולם הראשונה כאשר הייתי בן ארבע. אימא הראתה לי לעתים קרובות את תמונתו מתוך געגועים ואהבה. 'תראה הרשל'ה' - כך קראה לי אמא - 'איזה אבא יפה היה לך'!
אמי הייתה אישה עמלה וטרודה כל היום הארוך. הייתה לה מסעדה קטנה והיא ניהלה אותה ללא עזרה מבחוץ. בעצמה בישלה, הכינה, ניקתה, מכרה ועם זאת טיפלה בארבעת ילדיה: מניה, חנה, אני ומוניק. במבט לאחור, מצטיירת אימי כגיבורה ממש. אישה קטנה, נמרצת מאוד. ניהלה את הבית ואת העסק ביד רמה.
אמא נישאה בשנית ונולדה אחותי נחה. מחשבותיי כבר היו נתונות לקן "השומר הצעיר" ולא לשום דבר אחר, גם לא במשפחה. את אמא הייתי מחליף לפעמים במסעדה".
צבי סיים בית-ספר עממי דתי-ציוני מיסודו של "מזרחי". את לימודיו בגימנסיה מימן בכוחות עצמו כאשר היה נותן שיעורי עזר פרטיים לתלמידים צעירים ממנו. הוא לא היה בין התלמידים המצטיינים, אך היה חזק בעברית ובתנ"ך.
מגיל 15 הדריך בקן "השומר הצעיר" בסוסנוביץ', ובגיל 16 התמנה לראש הקן, למדריך קבוצה, מדריך מדריכים ומרכז הוועדות השונות.
מדבריו על תקופה זו: "רציתי להיות שלם עם עצמי, מתוך אחריות למאות חניכים שאהבו אותי, האמינו לדבריי וראו בי מופת להתנהגות שומרית ומוסרית. לפיכך לא היה לי קשה לוותר על תעודת הבגרות, שמהווה כרטיס כניסה לאוניברסיטה. לא היה לי קשה לשאת באחריות לחניכיי ולשמש להם מופת אישי, כי בעצמי האמנתי - אמונה שלמה ועמוקה - כי יותר מכל דבר אחר אני רוצה להיות חלוץ בארץ-ישראל, לבנות מולדת ולהיות שותף לבניין חברה חדשה".
תחומי פעילותו של צבי הסתעפו. הוא נבחר לראש הגליל שהקיף עשרות קנים, פעל במסגרות ציוניות וחלוציות כלליות בעיר ובגליל. השתתף בכנסים ובוועידות. בין היתר הצטיין כנואם מוכשר והיה מקובל בחוגים רחבים מחוץ ל"השומר הצעיר".

ב-1930, כאשר מלאו לו 19 שנים גויס לצבא הפולני, ולמרות חרדת אמו - שירת בעיר הסמוכה קטוביץ' ומצא גם ערבים פנויים לעזור לקן המקומי.
כעבור שנתיים יצא להכשרה ועבד במנסרה, למרות שהופעל עליו לחץ להישאר בקן ולעבוד בגליל.
בשנת 1934 נקרא צבי לפעילות בהנהגה הראשית בוורשה והופקד על שכבת הצופים בתנועה, שמנתה 300 קינים וקרוב ל-4,000 חניכים.
על שנים אלו מספר צבי: "תקופה זו הייתה בעבורי יותר מאוניברסיטה, מבחינת הרחבת ההשכלה וגיבוש ההשקפות. למדנו הרבה ועבדנו הרבה, והתנאים ששררו בקומונה לא הפריעו לחיינו.
עליתי ארצה ב-1938, לאחר ארבע שנות עבודה אינטנסיבית בהנהגת התנועה. לפני העלייה ארגנתי קבוצה של 24 נערים. גם נחה, אחותי הקטנה, נמנתה עימם במסגרת עליית הנוער. כאשר נפרדתי מהמשפחה אמרה לי אמי: 'אני מקווה שניפגש שם בארץ-ישראל בזמן הקרוב...' ודמעות נקוו בעיניה. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה וגייסות היטלר שטפו את פולין. כל התוכניות השתבשו וגם קשר המכתבים פסק. הסוף המר בא כחטף. משפחתי נרצחה יחד עם מיליוני יהודים".

בארץ הצטרף צבי לחבריו מן הקן שהשלימו את קיבוץ מרחביה ולאחר שנתיים הצטרף ללובה בעין-השופט. וכדבריו - "מה שמשך אותי לחיות בעין-השופט - הוא המפעל החלוצי של קיבוץ חדש, שהיה בו קסם של רומנטיקה, יצירה חדשה, נוף מקסים וחברים איתם עבדתי בוורשה".
פרשת חייו של צבי בעין-השופט חקוקה על לוח לבנו. במשך 35 שנה היה קשור לרפת, וריכז את הענף במשך חמש שנים. יחד עם חבריו העלה אותו לצמרת המצטיינים בתנובת החלב, וזכה לכך ששני בניו ימשיכו בדרך חיים זאת.
צבי יצא לשליחות בקן "השומר הצעיר" בחיפה ולאחר מכן יצא יחד עם לובה והילדים נסעו לשליחות תנועתית בצ'ילה. הוא היה מורה ומחנך בחברת הילדים מטעם עליית הנוער, מילא תפקידים במפ"ם ובין פעילות לפעילות חזר לרפת. עם כל זאת, מילא גם תפקידים בוועדות השונות בקיבוץ.
בהיותו בן 60 החליט להתחיל במסלול לימודים פורמלי באוניברסיטאות. עשה שלושה תארים במשך מספר שנים וכדבריו: "לא ניצלתי ימי עבודה של הקיבוץ. כאשר למדתי, קראתי וכתבתי בלילות. גם ההוצאות הכספיות של הקיבוץ היו אפסיות".
בעקבות לימודיו האקדמיים פרסם מספר ספרים, עבד במכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה ובמת"ח בגבעת-חביבה.

לצבי ולובה נולדו שני בנים, עמית ב- 1947 ואהרון ב- 1950. נפילת בנו עמית במלחמת יום הכיפורים בקרב באיסמעליה 23/10/1973 כאחד מטובי הלוחמים והמנהיגים של סיירת מטכ"ל הייתה למשפחה ולקיבוץ כולו מכה קשה מנשוא אך לובה וצבי מתמודדים עמה בגבורה וממשיכים בחיים. אהרון מתחתן עם רחל ונולדו הנכדים שיש בהצטרפותם למשפחה הרבה אור של תקווה.
אהבנו את צבי וכיבדנו אותו בכל אשר הלך ועשה, ומה צר שכך בא הקץ הנמהר.
לאהרון, רחל, הילדים, המשפחה, לנחה ומשפחתה בעין-החורש - ניחומים ותקווה שמופת חייו יהיה נר לרגלנו.

                                                                                                                                                  זלמן ליבנה


לובה נפטרה בפברואר 1991, מספר חודשים לפני צבי. צבי נפטר במאי 1991 והוא בן 80. השאיר אחריו את אהרון ומשפחתו ואת אחותו נחה בעין החורש.