יעל אוּרי

נולדה: עין השופט
02.02.1951
כ"ו שבט התשי"א

נקברה בעין השופט
05.04.2011
א' ניסן התשע"א

יעל אּוּרי
בת עירית ומשה פישביין
נשואה לאהוד
אם ליוחנן - 1974, אילה - 1976, אבירם - 1982

יעל, בתם הבכורה של עירית ומשה פישביין נולדה בבית חולים "העמק" בעפולה ב- 02.02.1951.
יעל הייתה תינוקת פעלתנית, נחושה ונמרצת. לאורך כל ילדותה אספה סביבה חברים מבני גילה, איתם קיימה קשרים מסועפים.
יעל הייתה "בבת עינו" של אבא משה. הם בילו שעות בטיולי טבע בסביבת הקבוץ, תוך כדי סריקת הצמחים והציפורים, עם ספרי הגדרה מתאימים. הצמד נהג להלך במדרכות הקיבוץ ולשיר שירים של אז, כאשר יעל, כבר מגיל צעיר, הייתה מתאימה לשירים קולות ליווי הרמוניים.
נטייתה של יעל לציור ולמוסיקה בלטו מגיל צעיר, אף שכישרונה היוצא דופן בציור ובעיצוב פרץ בגיל מאוחר יותר.
בגיל עשר נסעה יעל עם המשפחה לשליחות בקנדה. עד מהרה הפכה השפה האנגלית לשפת אם עבורה. הילדה הקטנה הפכה לנושאת, באופן טבעי, של שתי תרבויות שונות, שני עולמות שונים.
יעל התגלתה כילדה בעלת תושייה ואומץ לב. היא הסתדרה ללא תלונה עם תלאות המעבר הלא קל, בין שתי הארצות, ומתרבות אחת לאחרת.
לאחר תקופת התאקלמות, היא מצאה את מקומה גם שם, הפכה לתלמידה מן השורה, רכשה כתב יד יפהפה, חברים לרוב והחלה להפגין את כישרונותיה בתחום המוסיקה והציור. בתקופה זו התפתחה ידידות אמיצה בין משפחת פישביין למשפחת אורי, ששהתה אף היא בקנדה. ידידות זו עתידה הייתה, שנים רבות לאחר מכן, לחזור ולהיות חלק מרכזי בחייה של יעל.
כשמלאו ליעל 13 שנים חזרה המשפחה לארץ ולקיבוץ. יעל עברה מעבר זה ללא משברים מיוחדים והתאקלמה מחדש בסביבה החדשה-ישנה, כאילו מעולם לא עזבה אותה. יחד עם זאת היא שימרה את התרבות של הארץ הרחוקה, ועולמה היה עשיר ומורכב.
את לימודי בית הספר התיכון עשתה במוסד חינוכי "הרי אפרים" שליד עין השופט. היא הפכה לנערה עצמאית, יפה, אמיצה, יצירתית, חכמה, מאיירת מחוננת, חברתית ושלא הולכת בשום תלם סלול מראש.
למרות שגדלה בסביבה שהייתה צבועה כולה בצבעי "השומר הצעיר" ומפ"ם של אותה תקופה, הדבר לא השפיע עליה במיוחד. תמיד היו לה את האמת והסגנון שלה, ולא ניתן היה להכניסה לתבנית מוגדרת כלשהי.
היא הייתה היחידה במחזור שלה במוסד (ואולי בארץ) שקיבלה את סמל הבוגרים של "השומר הצעיר", למרות שלא הסכימה שיעשו לה "בירור סמלי בוגרים". זאת בעקבות מאבק שניהלה נגד שיטת "הבירורים", מתוך מחשבה שמדובר במעין העמדה לדין, שלא התקבלה על דעתה, ושלעיתים פגעה בנפש החניכים.

את שירותה הצבאי החלה יעל בשנת 1969. לאחר הטירונות הוצבה כפקידה בממשל הצבאי בנפת טול כרם. למרות שההצבה הזו מאד לא מצאה חן בעיניה בתחילה, היא הצליחה, כהרגלה, להשתלב ולהטביע את חותמה החיובי במקום בו שירתה. היא ניצלה את הערבית שלמדה בתיכון ואת כישוריה המעולים בתחום הגרפיקה לצורך ארגון מחדש של כרטיסיית הנתונים במשרד המושל, ועזרה לקשר בין אוכלוסייה מקומית לרשויות השונות, במקרה שהיה צורך בערבית בסיסית. לאחר כמה חודשים זומנה לקורס קצינות,ובסוף 1969 קיבלה את דרגת הקצונה והפכה לקצינת ח"ן, חינוך וסעד בסדנת שריון, שיחידותיה היו פזורות בכל דרום הארץ וחצי האי סיני.
בלטו ביעל חוש הצדק, הסלידה מניצול ושרירות לב והנכונות לנהל כנגדם מאבקים. היא ניהלה מספר מאבקים נורמטיביים עם מפקדיה, ובמקרים מסוימים הגיעו הדברים עד לקצינת ח"ן ראשית. בזכות מאבקים אלה השתנו נורמות פסולות. שוב באו לביטוי אישיותה המיוחדת של יעל וטביעות אצבעותיה ניכרו בסביבה שבה פעלה. לקראת סוף השירות הצבאי, בצירוף מקרים שקשור במרימל'ה ז"ל, אחותו הצעירה של אהוד, ובעמרי אחיה של יעל, התחדש הקשר עם אהוד אורי, אותו הכירה מתקופת השליחות בקנדה. הקשר שהתחדש לא נותק יותר.
לאחר שיחרורה מהצבא ושהייה של תקופה קצרה בעין השופט, נסעה יעל לקנדה אל חברתה מילדות – עמי טרפלר. השתיים ערכו במשך שלושה חודשים טיול במרחבי צפון אמריקה.
יעל חזרה לעין השופט והשתלבה בחיי היום-יום ללא תוכניות מגובשות, אבל (כנראה) עם החלטה פנימית מגובשת להיות לצידו של אהוד לתמיד.

יעל ואהוד התחתנו באביב 1973 ועברו למעגן מיכאל. אהוד שירת באותו הזמן בבסיס חיל הים בדרום סיני ונעדר מהבית שבועות ארוכים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, במהלך ההריון עם בנה הבכור יוחנן, החליטה יעל לחזור לעין השופט עד לשחרורו של אהוד מהצבא.
יוחנן נולד באביב 1974 בעין השופט. עם שחרורו של אהוד מהצבא חזרה המשפחה למעגן מיכאל. שנתיים וחצי לאחר מכן נולדה אילה (1976). שש שנים לאחר מכן נולד אבירם (1982)
במעגן מיכאל השתלבה יעל בחינוך פעוטים וילדי גן ולא תכננה את עתידה המקצועי. מתוך הכרת כישרונותיה, הוצע לה להשתלב במחלקת תכנון הכלים של מפעל "צורון" שהוקם בקיבוץ. בוריס גל, שניהל את המפעל, חשב שכישוריה הגרפים הייחודיים מתאימים מאד לעבודה זו. ליעל לא היה תואר מקצועי והיו שהטילו ספק בתבונת הצעתו של בוריס, אך בוריס החליט להמר. ההימור היה מוצלח מאוד. יעל רכשה מיומנות בתוכנות שרטוט ותכנון, והחלה לבטא את הדמיון והיצירתיות שלה בכל עוז. בין השאר הציעה פתרון מקורי לצריבת פינות ישרות, תהליך שהיה בעייתי עד אז עם תוצאות לא מספקות. הפתרון (ועוד אחרים) יושם בהצלחה.
יעל הייתה אוטודידקט מוכשרת ביותר - הכישרון, המשמעת העצמית, התביעה לשלמות, הסדר, המקוריות, היַזָמוּת הבלתי נלאית, התמיכה של אהוד – כל אלה היו המנועים לתרומתה למפעל. במקום לימודים עבדה יעל, תקופת מה, כשוליה במשרד אדריכלים עם האדריכל דוד ינאי, וזכתה להערכה רבה מצידו.

בהדרגה, בחלוף השנים, למרות ההצלחה המקצועית והתרומה האישית בתחומים אחרים בקיבוץ (חברות במזכירות, נציגה בוועידת התק"ם, אדריכלות במסגרת "ועדת המחנה" ותרבות במסגרת צוותי חגים), הפכו חיי הקיבוץ למעמסה על יעל ואהוד, והמשפחה עברה בשנת 1989 לטבעון ולאחר מכן לגבעת אלה.
בסמיכות זמנים לעזיבת הקיבוץ חלה עמי, אחיה הצעיר של יעל, במהלך שירותו הצבאי, בלוקמיה ונלחם על חייו. יעל נמצאה מתאימה לתרומת מוח עצם עבור עמי. תרומת מוח עצם בזמן ההוא היה תהליך קשה, אותו עברה בגבורה. למרות התרומה ומאבקו של עמי, המחלה הכריעה אותו והוא נפטר ב-1990, בהיותו בן 21.
בגבעת אלה בנו יעל ואהוד את ביתם ובו בגרו ילדיהם. יעל הייתה מעורבת בעיצוב האדריכלי של פנים הבית והוא הפך למרכז המשפחה הרחבה בחגים ואירועים. צורתו היפה של הבית, אירגונו הפנימי המופתי והנוח הוא פרי מחשבתה, תושייתה, התלהבותה ויצירתיותה של יעל.
יעל השתלבה בעבודה בTower – , מפעל גדול מאוד בתחום ייצור חצאי מוליכים. בתחילה עבדה במחלקה הממונה על תכנון תשתיות המפעל, ובהמשך במחלקה העוסקת בעיבוד ובאישור קבצי העבודה של הלקוחות.
גם כאן באו לביטוי כישוריה המיוחדים ועמידתה על עקרונותיה. לא אחת הייתה מועמדת לפיטורים בעקבות אי הסכמות עם הממונים עליה. יעל מצידה חשבה שהמניע את אותם הממונים הוא טובתם האישית ולא טובת הארגון ומכאן נבעו אי ההסכמות. לשמחתה ולשמחתם של אוהביה, היו בארגון אנשים נאורים שהבינו את הסיטואציה, הבינו את גודל האבידה, ודאגו שיעל תישאר במפעל ותעבור לתפקיד אחר. בהדרגה היא הפכה לדמות מרכזית בעבודת המחלקה אליה עברה. תרומתה זכתה להכרה והערכה ברחבי המפעל – מהדרגים הגבוהים ביותר ועד לאנשים בתפקידים הפשוטים.
במקביל לכל אלה, המשיכה יעל לעסוק בציור ורישום ותמונותיה היפהפיות מקשטות את ביתה ואת ביתם של בני המשפחה הרחבה. במשך הזמן הפכה יעל לקרמיקאית חובבת. בכלים טבועים הדייקנות, הניקיון, השלמות, הקווים היפהפיים וכושר הציור של יעל. הכלים נראים כמעשי אומן מיומן.
יעל סיימה לימודי עיצוב פנים בציון 100, במחלקה לארכיטקטורה בטכניון, אליהם נשלחה מטעם מפעל Tower.הומלץ לה להתפתח בתחום העיצוב והאדריכלות במסגרת גבוהה יותר. פרויקט הגמר שלה היה עיצוב הכניסה למפעל Tower וזכה להערכה רבה.

יעל זכתה להיות סבתא ליואב ואבישי, ילדיהם של יוחנן ומיכל כלתה. היא הייתה סבתא למופת, משקיעה, מעורבת ודמות משמעותית ומרכזית בחיי הנכדים.
היא זכתה לראות את בתה אילה הרה עם נכדתה הראשונה, עם בן זוגה עמי, ואת בנה הצעיר אבירם מאורס לבחירת ליבו – גל.
ב-1998 חלתה יעל בסרטן השד. הגידול הוסר ולאחר סדרת טיפולים משלימים היא חזרה לחיים רגילים.
לאחר עשר שנים הופיעו גרורות של המחלה המקורית. טיפול ראשוני הראה סימנים טובים וההרגשה הייתה שגם הפעם יעל תתגבר על המחלה.
בסתיו 2010 התברר שהמחלה לא נסוגה. בתחילת 2011 התברר שהמחלה פורצת מחדש ומשתלטת על הגוף.
למרות הכאבים הקשים והטיפולים המתישים, המשיכה יעל לעבוד וגם להשתתף בחוג הקרמיקה, עליו לא הייתה מוכנה לוותר.
בשלביה האחרונים של המחלה שהתה יעל בביתה. אהוד ואילה התפנו מעבודתם, והקדישו את זמנם לטיפול בה. כל המאמצים שנעשו למגר את המחלה כשלו, יעל שקעה בתרדמה עמוקה בבוקר ה- 5 לאפריל 2011 ונפטרה בביתה בלילה של אותו היום.
עד לאותו יום הייתה יעל בהכרה מלאה. בני המשפחה היו ליד מיטתה בימיה האחרונים וזכו להיפרד ממנה, כל אחד בדרכו.
יעל נקברה, לפי בקשתה, בעין השופט, בסמוך לקברו של אחיה הצעיר עמי. בלווייתה היה קהל רב של משפחה, חברים, שותפים לעבודה ואוהבים רבים.
יעל תחסר מאוד לכולנו. רוחה חיה בלב אוהביה לעד.
בני המשפחה

יעל הייתה בת 60 במותה. היא השאירה אחריה את אהוד בעלה, ילדיה – יוחנן, אילה, אבירם ומשפחותיהם, הוריה – עירית ומשה, אחיה עמרי ומשפחתו.

פישביין משה

פישביין עמי