אתר ההנצחה של עין השופט - פישביין משה

נולד: לודז' - פולין
30.09.1925
י"ב תשרי התרפ"ו

נפטר: עין השופט
15.05.2013
ו' סיון התשע"ג

משה פישביין
בן יצחק ורבקה
עלה לארץ - 1945
נשוי לעירית
אב ליעל - 1951, עמרי - 1953, עמי - 1969

משה נולד בשנת 1925 בעיר לודז', שהייתה אחת הערים הגדולות בפולין, עם תעשיית טקסטיל מפותחת, אוכלוסיה מעורבת פולנים יהודים ואוכלוסיה שראתה את עצמה ממוצא גרמני ודיברה גרמנית. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בלודז' השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה. פעלו בה רשת חינוך יהודית מסועפת, עיתונות יהודית ותיאטרון יידיש.
הוריו של משה, רבקה ויצחק, צברו רכוש והפכו למשפחה אמידה. הם הביאו לעולם שישה ילדים – לולה, פלה, משה, אברהם, קלרה ובלה. הילדים קיבלו חינוך מסורתי פתוח, והמשפחה הייתה מסורתית דתית.
משה למד בבית ספר יהודי פרטי. האב יצחק אהד את הציונות ופיתח תודעה עמוקה בדבר הצורך לעזוב את פולין, אותה כינה "חבית אבק שריפה". יצחק העביר כסף למוסדות המיישבים בארץ ישראל לצורך רכישת קרקע על שמו בארץ, אבל כנראה שהרכישה לא יצאה לפועל והכסף חזר לפולין.
האב הנחיל לילדיו שבבגרותם עליהם לעזוב את פולין. הוא פעל להגירת המשפחה לאוסטרליה, אבל התקשה לממש את ההגירה בגלל המשפחה הענפה בפולין, כולל סבים מבוגרים שהיה בלתי אפשרי להשאיר מאחור.
יצחק היה סוחר טכסטיל וציוד נלווה לטקסטיל ועצים. האם ניהלה חנות משלה בתחום הטכסטיל.
משה מעיד שהייתה לו ילדות מאושרת בחיק משפחה חמה ואוהבת. הוא סיפר שהיה מהילדים הבודדים שזכו, באותה התקופה, לאופניים פרטיים משלו. כדוגמא נוספת - לקראת בר המצווה הלך משה עם אביו לחנות שעונים על מנת לרכוש שעון יד. האב התלבט בין דגם "אומגה" שנחשב למספר אחד, לבין דגם דוקסה הנחשב לפחות טוב. לאחר התלבטות קצרה, אמר האב למשה משהו בסגנון: "... בינתיים תסתפק בדוקסה, כשתגדל תהיה ראוי לאומגה..."!
בספטמבר 1939, עם כניסת הגרמנים ללודז', הכול השתנה באחת. האב יצחק הגיע יום אחד הביתה מוכה וחבול קשות מידי הגרמנים. בעקבות זאת החליטה המשפחה לעבור לעיר גְלוֹבְנוֹ,ֹעיר הולדתה של האם רבקה. "...בתמימותנו חשבנו שזה ייקח זמן קצר והמלחמה תיגמר..." סיפר לימים משה, אך הדברים הלכו והחמירו. האב עם שלוש מבנותיו – פלה, קלרה ובלה נשארו בגְלוֹבְנוֹ.
האם רבקה, יחד עם משה, אחותו לולה והאח אברהם חזרו ללודז' לפני סגירת הגטו, כדי לשמור על מה שנותר מרכוש המשפחה. מאז לא ראו עוד את האב ושלוש הבנות. הם כנראה גורשו מגְלוֹבְנוֹ לשֶדְלְצֶה, וב- 1942 נרצחו בטרבלינקה. ייתכן גם שנרצחו במהלך הגירוש לשֶדְלְצֶה, איש לא יודע.

משה בן הארבע עשרה, אימו, אחותו לולה ואחיו אברהם נשארו בגטו לודז'. הם סבלו רעב מתמשך ותנאי חיים קשים ביותר. בשלב מסוים, בחפשו מוצא, יצא האח, לְמָה שכונה "עבודה באזורים חקלאיים", ולא שב. לימים נודע כי בעת ההיא כל מי שיצא ל"עבודה באזורים חקלאיים" נרצח במחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ.
האם רבקה, יחד עם משה ולולה חיו בגטו לודז'. ב- 1942, באחת האקציות, האם רבקה נעצרה. לולה ביקשה להצטרף אליה כדי לא להשאירה לבדה. האם אסרה עליה בתקיפות באמרה שאם היא תעיז להצטרף אליה היא תתאבד במקום... כנראה שגם האם נרצחה במחנה חֶלְמְנוֹ, כמו אברהם.
משה ולולה נשארו בגטו לבד עד סגירתו באוגוסט 1944, ושרדו את כל האקציות שהתרחשו בו. סיפר משה: "...נשארנו רק לולה ואני. החזקנו מעמד עד לחיסולו של גטו לודז', באוגוסט 1944, ואז נלקחנו לבירקנאו". בבירקנאו הופרד משה מאחותו ומאז לא ראה אותה.
משה שהה בבירקנאו כשבועיים והגיע למצב גופני ירוד מאוד. התנאים בבירקנאו היו איומים והוא הבין שתוך זמן קצר הוא עתיד לגווע שם. באמצע השבוע השלישי לשהותו בבירקנאו, קרה דבר לא מובן. אזרח גרמני וצוות של המחנה, הגיעו לבלוק שבו שהה משה. הם אספו כ- 200 נערים וצעירים למסגרת חדשה שנקראה "בית הספר לבנייה". הנבחרים הועברו למחנה "אושוויץ 1", ונכנסו למסגרת לימודים של בנייה. צוות נערים היה בונה קיר, וצוות אחר היה מפרק אותו וחוזר חלילה. מעת לעת נעלמו נערים מהמסגרת הזו מבלי שחבריהם יידעו לאן, אבל המסגרת נשמרה. התנאים במקום היו טובים בהרבה ממה שהיה קודם ומצבו הגופני של משה השתפר.
בית הספר לבנייה היה ליד מחנה שבויים של קצינים פולניים, שחיו בתנאים יותר טובים, כולל קבלת חבילות באופן סדיר מהבית. משה וחבריו נהגו להתגנב למחנה השבויים הזה, ותמורת תוספת אוכל, ביצעו עבודות שונות עבור השבויים (קיפול בגדים, סידור מיטות, צחצוח נעליים). משה סיפר שבהזדמנות מסוימת זכה בחתיכת נקניק תמורת עבודתו. באותם ימים חתיכת נקניק פירושה היה לשרוד עוד כמה ימים...
בסתיו 1944 כאשר הרוסים התקרבו לאושוויץ התחילו הגרמנים לְפָנוֹת מערבה את השוהים באושוויץ, שעל רציחתם עדיין לא התקבלה החלטה.
בין סתיו 1944 למאי 1945 התגלגל משה ברכבות וברגל בין מחנה אחד למשנהו - מאושוויץ 1, לזַקְסֶנְהָאוּזֶן, למחנה לִיבֶּרוֹזָה, שוב למחנה זַקְסֶנְהָאוּזֶן, משם למַאוּטְהָאוּזֶן ולמחנה גוּנְזְקִירְכֶן, שם הוא זכה להשתחרר במאי 1945.
חלק מהמעברים בין המחנות נעשו, במה שמכונה, "צעדות מוות" אין סופיות. בצעדות אלה כל מי שלא עמד במאמץ נרצח במקום. הקור, המאמץ הגופני והרעב רוקנו את כל הקורבנות משארית כוחותיהם. משה זכר צעידה תוך כדי שינה, וכן את העזרה והעידוד בין הצעירים שלא להישבר. בתקופה קשה וקריטית זו היו שותפים עימו חבריו מלודז' - צבי אברמוביץ' ושמואל רוזנזפט.

בסיום המלחמה נפגש משה עם חיילי הבריגאדה באוסטריה. בליבו גמלה ההחלטה לעלות ל"ארץ היהודים - מדינה משלנו", ישראל. הוא הגיע לאיטליה, שם הצטרף לקבוצת נערים במסגרת "השומר הצעיר". ב- 1945 עלה עימם ארצה בעליה ליגלית, לקיבוץ בית זרע. בקיבוץ בית זרע בנוסף לעבודה, השלים משה לימודים בסיסיים, ושם בא לביטוי כושר הלמידה יוצא הדופן שלו. הוא השתלט על השפה בצורה מושלמת וכן על שאר הנושאים אותם למדו.
בתום המלחמה הרגיש משה שנותר שריד יחיד למשפחתו. כמו רבים מהניצולים ניסה לברר מה עלה בגורל אחותו לולה, ממנה נפרד באושוויץ, חיפוש שנראה חסר סיכוי. להפתעתו ולשמחתו גילה את שמה באחת מרשימות השורדים. לאחר בירור רב תושייה התברר שאכן מדובר באחותו ושהיא חיה במחנה עקורים בגרמניה. כאשר החלו להתכתב, כתבה לו לולה במכתבה הראשון: "...זכיתי לראות בתחיית המתים...". ממחנה העקורים היגרה לולה, עם זליג בעלה שאותו פגשה במחנה, לארצות הברית.

באפריל 1948 התגייס משה לפלמ"ח עם חבריו לחברת הנוער, שעברו באותו זמן מבית זרע לעין השופט, במסגרת גרעין "הכובש". לאחר מספר ימים בעין השופט יצאו חברי הגרעין לקרבות בגליל, לכיבוש מלכיה, במסגרת חטיבת יפתח, הגדוד הראשון של הפלמ"ח, ולקרבות נוספים באותה מסגרת.
עם תום הקרבות פגש משה את עירית, אף היא שורדת שואה, ונישא לה. יחד הם הקימו משפחה בעין השופט ונולדו שלושת ילדיהם: יעל הבכורה (פברואר 1951), עמרי (דצמבר 1953) ועמי (אוגוסט 1969).
בשנת 1956, זכה משה להיפגש לראשונה עם אחותו, שחיה בארצות הברית עם משפחתה.

החיים בקיבוץ מילאו את משה בעשייה מגוונת ועשירה. תחילה בעבודה בפלחה. בהמשך יצא ללימודי הדרכה לחברות נוער. אחר כך עבד כמורה בקבוצות "מעיין" ו"שיבולים" (1959-1951).
המשפחה יצאה לשליחות במסגרת תנועת "השומר הצעיר", לטורונטו שבקנדה (1964-1961).
עם חזרתו ארצה, הצטרף משה למפעל "מיברג", תחילה כעובד במחלקת המכבשים, בהמשך כמרכז המחלקה, ואח"כ במשך שתי קדנציות (6 שנים) כמנהל הייצור של המפעל (1975-1964).
בשנים 1977-1976 הוא ניהל את האולפן ללימוד עברית בקיבוץ.
בשנים 1983-1978 ניהל את מפעל "תעשיית אביזרי חשמל" ("אלתם" של היום).
בכל השנים הללו היה משה שותף פעיל ותורם בתחומי התרבות והחברה בקיבוץ.
בשנת 1984 עבר משה ניתוח להסרת גידול על עצב השמע. בעקבות הניתוח נפגעה בריאותו. על אף זאת, יצא בשנים
1989-1985 לעבודה ב"מדור התעשייה" של הקיבוץ הארצי.
בשובו משנות הפעילות, הקים משה במיברג את מחלקת אבטחת האיכות, ניהל אותה ועבד בה עד פרישתו מטעמי בריאות בגיל 84 (2010).
מסכת חייו ופועלו העשיר של משה בשנים שלאחר המלחמה מעידים על יכולותיו הרבות, על אישיותו הרב גונית ועל תרומתו הרבה לחברה בה הוא חי.
כשורד שואה יצא משה למסעות עם בני נוער לפולין, תחילה בהיסוס, ובהמשך מתוך הכרת ערך עמוקה. באחד הטקסים אמר משה לבני הנוער: "... אין ספק שמאורעות השואה תפסו פינה נחבאת בנפשי ובליבי והם משפיעים על חיי פה ושם. כך אני גם רוצה שיישאר. אבל מאז עלייתי ארצה מילאתי את שנותיי בעשייה רבה ומגוונת, שיצרה לי תחושה של שייכות מלאה לעולם של היום ושל העבר, כאב לבנים, כסב לנכדים, כאזרח במדינתי וכאדם.... לכן בגמר המסע, ובפגישותינו בעתיד בנסיבות יותר משמחות, אל תראו בי "ניצול שואה" אלא ישראלי, שווה בין שווים כמוכם".

ב- 1990, במהלך שירותו הצבאי אחרי סיום קורס חובלים של חיל הים, חלה עמי, בנם הצעיר של משה ועירית, בלוקמיה ונאבק על חייו במשך חודשים ארוכים, עד פטירתו.
משה ועירית, יחד עם המשפחה והקיבוץ, הקימו קרן לזכרו של עמי, התומכת ביצירה בכל תחומי החיים, של חברי הקיבוץ ובניהם, בפרט בתחומי המוזיקה והאומנות.
בשנת 2011 נפטרה יעל, הבת הבכורה, לאחר מאבק במחלת הסרטן.
הצער והשכול היו מנת חלקם של משה ועירית והם נשאו אותו בכאב רב.
משה גילם במסלול חייו המיוחד את סיפורו של חלק מהעם היהודי - מהעיר לודז', דרך אימי השואה, עליה לארץ, השתתפות במלחמת השיחרור והחיים בקיבוץ. אישיותו הרב גונית, תרומתו הרבה לקיבוץ וקורות משפחתו הם ניצחון החיים.

משה נפטר במאי 2013 והוא בן 87. השאיר אחריו את עירית אשתו, משפחתה של יעל ז"ל, עמרי בנו ומשפחתו, אחותו לולה בת התשעים בארה"ב, ובני משפחתה שם.

אוּרי יעל

פישביין עמי