אתר ההנצחה של עין השופט - בלומשטיין פסי

נולדה: קידן, ליטא
05.07.1913
ל' סיון התרע"ג

נפטרה: עין-השופט
16.11.2002
י"א כסלו התשס"ג

פסי בלומשטיין
בת אסתר ודוד
עלתה לארץ-1934
בת זוג לברוך יציב
אם לנטע-1941

פסי נולדה ב- 1912 בעיירה קידן שבליטא להוריה אסתר ודוד בלומשטיין. במשפחתה היו שבעה ילדים, סבא ושתי דודות, בנותיו של הסבא, שחיו עם המשפחה.
אביה של פסי היה ידוע כמורה מעולה עם השכלה רחבה מאוד ונקרא "העילוי מפוניבייז'".
בשנת 1914 המשפחה גורשה לרוסיה, בה חלה לאחר שלוש שנים המהפכה הרוסית. ליהודים היו חלומות וורודים בעקבות עליית המשטר הסוביטי, אבל המציאות טפחה על פניהם.
המשפחה החליטה לחזור לליטא. הנסיעה חזרה לליטא זכורה לפסי כאירוע טראומתי. חודשים היו בדרכים והקשיים היו רבים. בליטא החיים היו לא קלים והמשפחה החליטה להגר לקנדה. בהיותה בת עשר הגיעה פסי למונטריאול שבקנדה (1922).
אחיה של פסי, משה בלומשטיין, היה ממקימי קן "השומר- הצעיר" במונטריאול, ופסי הצטרפה לתנועה בעקבותיו.
במשפחה המורחבת התביישו בילדים, שהפכו לשומרים בחולצות חאקי, ולא פעם הילדים היו צריכים להתגנב מהבית ולהתחמק לקן, שתרם רבות להעשרתם הרוחנית.
על הקן מספרת פסי: "גרנו רחוק מבית הספר וקיבלנו כרטיסים לנסיעה בטראם. היינו הולכות ברגל, ובכסף ש"הרווחנו" היינו משלמות מיסים לקן. בקן היינו קופאים מקור, כי ישבנו בו לפעמים עד הבוקר. מה שאני זוכרת במיוחד הם התערוכות והנשפים. אני לא שרתי ולא רקדתי, אבל אהבתי לעבוד בידיים, לקשט ולהכין תפאורות. בקן היו חוגים להשכלה ואני העברתי חמש הרצאות על ניטשה. כשהגעתי להכשרה, הציגו אותי כבחורה שיכולה להכין הרצאות על הכל... כמובן שלא אישרתי קביעה שכזו."
הצניעות היתה אחת ממאפייני דמותה של פסי, תמיד בשקט ובצנעה, מקיימת את כל מצוות הקיבוץ.

חלק מבני המשפחה של פסי הגיעו לארץ, וב- 1934 מגיעה גם פסי לחדרה.
בעין השופט חי אחיה משה בלומשטיין, שהיה אחד האנשים המרכזיים בקיבוץ. פסי באה בעקבותיו. באחד הראיונות שלי עם פסי, היא סיפרה שכבר בקומונה א' בחדרה, כאשר כל הבגדים היו משותפים, היא הצליחה להכניס שינוי משמעותי, והחלו לסמן את הבגדים השייכים לכל חבר, וכך נחסכה הרבה עוגמת נפש.
בתחילת דרכה בקיבוץ עבדה פסי ברפת, במטעים, כמחנכת בחברת הנוער הנוער "אלגביש" ואחר כך במחסן הלבשה.
בשנות ה- 60 פסי נבחרה כרכזת מחלקת ההלבשה של הקיבוץ הארצי. בעיתון "השבוע בקיבוץ הארצי" משנת 1962, התפרסמה רשימה על כנס שנתי של מחסנאיות הלבשה לילדים, שאירגנה פסי בתל-אביב. בכנס מדברת פסי על יחסי הגומלין בין מחסנאית ההלבשה לבין מטפלת הילד וההורים כעל צומת חשוב במערך החיים בקיבוץ ובהרגשתו הביתית של החבר. היא מבקשת מהמחסנאיות לא לראות את חזות הכל בחוק ובתקן ולהבין יותר את צורכי הילד.
עם חזרתה מהפעילות, המשיכה פסי לעסוק בעניני הלבשה ושימשה כרכזת קניות במשך מספר שנים. שרנקה וכסלר פתחה מפעל סריגה ופסי הצטרפה אליה. השתיים סרגו סוודרים, אפודות, בגדים לתינוקות וכובעים בשלל צבעים.

במשך שנים חיה פסי כאם חד-הורית לנטע, בתה היחידה שנולדה ב-1941, ואותה גידלה באהבה ובמסירות.
אחרי שברוך יציב התאלמן, נקשרו השניים בעבותות של אהבה, ופסי הקדישה את חייה לברוך. ברוך נפטר ב-1988.
בימי מחלתו, פסי טיפלה בו בנאמנות רבה, בבית שבנו השניים, כמעט עד יומו האחרון.
פסי אימצה את משפחתו של ברוך כמשפחה שלה, ופתחה בפניהם את בֵּיתה וליבה.
פסי היתה מעורבת בכל מה שנעשה בקיבוץ, ולא פעם הביעה את דעתה על מה שקורה בעיתון הקיבוץ.
במשך כל השנים טיפחה פסי תחביבים רבים משלה – גינה מופלאה, עציצים מטופחים, עבודות יד רבות – החל בתמונות אימייל וכלה בפסלים קטנים מחומרים טבעיים שמצאה.

בספר חצי היובל לעין השופט שיצא ב- 1962 מסיימת פסי את רשימתה במילים אלה:
"קורי תנומה אופפים אותי. כבר השחר מאיר. במערב, ממאחורי חלוני, מקהלת רננים של אלפי ציפורים מתרוננות. לא הדרור בלבד האזרח הראשון, כי אם כל ציפורי הרון יחד, מי ימנה אתכן! אתן, לא הספקתי אף את שמותיכן ללמוד, כל כך טרודה הייתי וכלל לא הבחנתי איך נקבצתן הנה כולכן יחד ובניתם את קיניכן בצמרות עצי ובירכתן עליהם ברכת הנהנין. אכן היכו העצים שורש עמוק באדמה סלעית זו.."
אנו טומנים אותך פסי, באדמת עין השופט, לצד כל אהוביך ואוהביך, איתם יחד בניתם את הקיבוץ.
יהי זכרך ברוך.
עופרה בריל

פסי נפטרה בשנת 2002 והיא בת 90 שנה. השאירה אחריה את נטע בתה ומשפחתה ומשפחתו של ברוך יציב.