אתר ההנצחה של עין השופט - רזניק שמשון

נולד: בֶּנְדֶרִי, בסרביה
28.12.1913
כ"ט כסלו התרע"ד

נפטר בחיפה, נקבר בעין-השופט
28.02.1974
ו' אדר התשל"ד

שמשון רזניק
בן רחל וישעיהו
עלה ארצה-1921
נשואים ראשונים- מינה
נשואים שניים - כוכבה
אב לאלי-1935, דובה-1939 ומאיר-1948

שמשון נולד בּבֶּנְדֶרִי – בסרביה, בשנת 1913, להוריו רחל וישיעהו רזניק.
בסיפורו- "יתום", שפורסם בשנות הארבעים באחד מעיתוני הילדים של התקופה, הוא תאר ילדות קשה והתמודדות כואבת עם יתמות מאימו ויחס פוגע ומשפיל מאביו.
ב- 1921 המשפחה עלתה ארצה והתיישבה בתל-אביב ברחוב מוהליבר, לימים איזור כלבו שלום. שמשון עזב את בית אביו בגיל צעיר ויצא למלחמת קיום קשה. הוא סיים בית-ספר יסודי בלבד והצטרף למסגרת של "הנוער העובד והלומד" – עבד ביום ולמד בערב. רוב הידע וההשכלה שרכש בחייו היו מלימוד עצמי ולא בצורה מסודרת.

מינה סיפרה לנכדתה מילי על סבה:
"את סבא שמשון הכרתי כשחַבֶרְתִי רבקה מבית-הספר נישאה ועזרתי לה בהכנות. למסיבה הופיע נער חסן ויפה שהיה בן-דודה של חברתי. זה היה בשנת 1932, כך החלה אהבתנו. היינו נפגשים ומטיילים. סבא שמשון היה צעיר ממני בשנה וחצי ומאוד רצה להקים משפחה, למרות גילו הצעיר.
סבא עזב את בית הוריו בהיותו נער צעיר והחל לפלס את דרכו לבד. הוא עבד במוסך למכוניות ורכש את המקצוע. אחרי שהוריי נתנו את הסכמתם, נישאנו ב- 14.5.1933. תקופה קצרה חיינו בתל אביב, ואחרי זה עברנו לגור בפרדס חנה. סבא הקים חברה להסעת נוסעים ומשא, מפרדס-חנה לתל-אביב ובחזרה. אני הייתי עקרת בית. גרנו בחדר קטן. באותן שנים לא הייתה עבודה לנשים. החיים היו קשים אבל כשאוהבים הכול נעים וטוב - בפרט כשצעירים.
כעבור שנה חזרנו לתל אביב וגרנו בשכונת מונטיפיורי עם ההורים, עד שנהיינו עצמאיים ועברנו לגור לחוד. שם נולדו ילדינו – אלי (1935) ודובה (1939).
סבא שמשון הצטרף ל"הגנה", מילא תפקידים רבים והיה בפעילויות נעלמות.
בשנת 1938 הוא התנדב, עם קבוצת אנשים מגוש דן, לעזרת קבוץ עין-השופט. המתנדבים שמרו על חברי הקבוץ, כאשר אלו יצאו לעבודה ביום, ועזרו בשמירה בלילות.
ב- 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. סבא התנדב לשרת בצבא הבריטי.
פנינו לעין-השופט להתארח בקבוץ, עד תום מלחמת העולם ושובו של סבא מהצבא. קיבלנו את האישור והגענו לעין-השופט ב- 2.6.1942. אלי היה בן שבע ודובה בת שנתיים ושמונה חודשים.
ב- 1943 סבא יצא עם יחידתו - RAM – (חיל החימוש) למצרים ונעדר חודשים רבים מהבית. אני עבדתי בקיבוץ בכל מיני עבודות, כולל שבתות, כדי להיות בחופש כשהוא יבוא לבקר.
בפברואר 1946, סבא חזר בריא ושלם. הילדים היו מאושרים, וגם אני.
כאשר סבא חזר הוא הקים את סככת המכוניות. אחרי זה הוא עבד במוסך אוטובוסים בחיפה. לא עבר זמן רב והוא גויס למשימות רכש ושיפוץ טנקים. היה זה קרוב למלחמת השחרור.
ב- 15.51948, יום הכרזת המדינה, מאיר נולד בבית חולים עפולה. סבא היה בצבא. ללידה נסעתי באוטו משא בדרך-לא-דרך. בדרך פגשנו את החיילים הבריטים בדרכם לנמל חיפה לעזוב את הארץ.
את הידיעה על הולדת בנו העבירו לו במורס ובטעות הודיעו שנולדה לו בת".

דובה ומאיר מספרים:
"עד הגיעו לקיבוץ, חייו של אבא שזורים היו בעבודה בתחום הרכב, בלימודי ערב ועיסוק רב בנושאי בטחון. את תקופת שירותו בצבא הבריטי הוא תיאר ביומן שכתב ונמצא בארכיון הקבוץ.
אבא גויס לצבא הבריטי ושירת בגזרת המדבר המערבי עד סוף 1946.
הוא עבר דרך ארוכה מהיותו נוטר, דרך אירגון "ההגנה", הצבא הבריטי, מלחמת השחרור ומבצע סיני - שם פיקד על הסדנה של חטיבת השריון 45.
בשובו מהשירות בצבא הבריטי הוא חזר לקיבוץ אך לא לזמן רב. ארגון "ההגנה" ביקש ממנו להקים את הכוח המשוריין, שלימים הפך לחיל השריון. אבא היה מקצוען בתחום המכונאות אותו למד בלימוד עצמי עם השנים.
עם קום המדינה, אבא היה מגויס ושרת כמפקד בְּסיס חימוש במגרשי התערוכה שנמצאים בצפון תל אביב, ליד הים.
אלי ואני ביקרנו שם לא פעם. כאשר הייתה אזעקת מטוסים, אבא היה עולה לעמדת שקים על גג אחד הבניינים ויורה עם מכונת יריה לכיוון המטוסים. באחת ההתקפות ב- 1948, הגיחו חמישה ספיטפיירים מצריים למתקפה על תל אביב. אבא הפיל אחד מהם עם מקלע הבֶּאזה שלו!
משם עבר לפקד על בית מלאכה בסיסי 685 (ב.מ.ב) בטירה. זה היה בסיס ענק עם כבישים, סדנאות, משרדים ובית קולנוע, שהבריטים השאירו בשלמות כאשר עזבו את הארץ. גם לבסיס בטירה היינו מגיעים לביקורים והתרשמנו מאוד מהמקום הגדול והמסודר הזה.
אנשי הבסיס עבדו בקצב מטורף, בזמן מלחמת השחרור, כדי לתקן ולשפץ כלי רכב למלחמה. אחרי מלחמת השחרור אבא נשאר לתקופת מה בצבא.
בסוף 1950 הוא חזר לקיבוץ והיה שותף בהקמת המוסך החדש והמסגרייה, ובהרכבת משאיות המאק הראשונות אשר הגיעו בחלקים מארה"ב.
בנוסף, המשיך לעסוק בשמירה על שדות הקיבוץ מפני רועים ערביים מוואדי ערה שחדרו אליהם. ידיעת השפה הערבית ותכונות נוספות הועידו אותו באופן טבעי לתפקיד זה. אבא גם אימן את חברת הנוער "אלגביש" בתורת הנשק ושדאות.
בכל שנותיו בקיבוץ הוא נקרא הרבה מאוד לתקופות מילואים ארוכות.
לפני מבצע קדש (1956), היו ידיעות מודיעיניות שהמצרים עומדים להיכנס לניצנה. הצבא הוריד את כל חטיבה 45 ברכבות מכורדני בצפון לבאר שבע. אבא היה בצבא כמעט חצי שנה ברציפות. הוא עסק בקליטת הטנקים מסוג אמ.אקס, בשמירת כושרה של חטיבה 45 ובעניינים אחרים, אותם לא נדע לעולם.
בשנת 1957 הוא יצא לשנתיים חופש מהקיבוץ. בתחילה ניהל מוסך בתל אביב. בהמשך, היה מנהל "קו צינור אילת אשקלון" (קצא"א) באילת.
בתחילת 1960 עזב את עין- השופט, עבר לחיפה והתחתן עם כוכבה, אשתו השניה.
עם הקמת המספנה בנמל הקישון, פנה אליו ישראל ליברטובסקי, מנכ"ל המספנות ומחבריו לצבא הבריטי, ואיתגר אותו בתחום שהיה זר לו לחלוטין – בניית אוניות.
אבא יצא למספר חודשים למספנות בהולנד כדי ללמוד את הנושא מקרוב. הפרויקט הראשון הגדול היה בניית מבדוק, אותו ניהל ביד רמה והביא לסיומו המהיר והמוצלח.
מאיר זוכר, כנער צעיר, שהוא היה מסתובב בין חלקי המבדוק, בין עשרות רתכים שעבדו בתנאים לא תנאים .
לאחר שנים מספר עבר לעבוד במפעל לחלונות "קליל "בכורדני וניהל את מחלקת ההרכבה של המפעל. זאת הייתה תקופה של תנופת בנייה, אותה הוביל סולל-בונה בשדרות, נתיבות, אופקים ועוד.
אבא קיבל הצבת חירום למל"ח (משק לשעת חירום) צפון, בתחום הרכב הכבד. הוא עבר בחייו האישיים את התחנות החשובות בחיי המדינה והיה מקצוען בכל מה שעשה".

שמשון נפטר בשנת 1974, מהתקף לב פתאומי, והוא בן 60 שנים בלבד. הניח אחריו את ילדיו – דובה ומאיר ומשפחותיהם, וכוכבה - אשתו.

רזניק מינה

רזניק אלי