אתר ההנצחה של עין השופט - בלומשטיין משה

נולד: קיידן, ליטא
09.03.1910
כ"ח אדר התר"ע

נפטר: עין-השופט
21.11.1984
כ"ו חשון התשמ"ה

משה בלומשטיין
בן אסתר ודוד
עלה ארצה-1931
נשוי למלכה
אב לשלומית-1939, אסף-1943 וגיורא-1949

משה נולד בקיידן, עיירה קטנה בליטא, ב- 1910. הוריו דוד ואסתר בלומשטיין, הולידו שבעה ילדים. אווירת הבית הייתה דתית ומסורתית אך לא קנאית. אביו, שנודע בלמדנותו, היה תלמיד בישיבות המפורסמות של ליטא – פוניביז' וסלובודקה. האב היה מוסמך לרבנות אך החליט להיות מורה וייסד חדר מתוקן כדרך המשכילים והנהיג את השפה העברית בבית.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו כל יהודי ליטא לעזוב את הארץ עד סיום המלחמה ולחיות חיי תלאות וטלטולי דרך. רעבים וחסרי בית מצאה המשפחה את עצמה ברוסיה בעת המהפכה. האב האמין שהמהפכה תצליח ועוד יהיה טוב, אך הַאֵם לחצה לחזור לליטא, וכך עשו. בחזרתם מצאו את ביתם ריק ונאלצו להתחיל הכול מחדש. האב חזר לעסוק בהוראה. הבנים התפזרו כל אחד לדרכו. הבן הבכור הפך לקומוניסט. האח השני הצטרף ל"חלוץ". משה ואחיותיו הצטרפו ל"שומר הצעיר". לאחר שהסבא נסע לקנדה בעקבות בניו – דודיו של משה – החליט גם האב להגר. כך הגיע משה למונטריאול. קן "השומר הצעיר" בעיר רבת יהודים זו עוד היה בחיתוליו, ומשה ניגש בכל מרצו לבצרו ולהרחיבו. משה היה מנהיג מטבעו וגם ספורטאי טוב. כשנבחר לראש קן לאחר תקופה קצרה, ניגש לטהר את הקן מהבוגרים שבאו רק למען חברותא, בלי תוכנית להגשים ולעלות לארץ-ישראל. מי שלא חתם על הצהרה אישית, שבכוונתו להגשים, הוצא מהקן.

הקן התרחב ועימו הגליל (כולל הקן בטורונטו), ונערכו מספר מושבות קיץ מוצלחות. הגיעה תקופת הפילוג בתנועה העולמית, וגולדה מאיר נשלחה למונטריאול להעביר את השומרים לאחדות עבודה. היא נכשלה מול דבקותו של משה. לאחר מכן, בוועידת התנועה בניו-יורק, בעת ההכרעה הגורלית על עתיד התנועה, הרשים משה בעוצמת אישיותו, כאשר נאבק על הזכות להצביע בשם כל שאר הצירים מקנדה, עשרה במספר, שלא יכלו להגיע באין להם ויזה.
משה הנהיג קבוצת עלייה, שעימה נמנו יוסף איתן, אריה וייצמן מארה"ב, צילה כהן וצבי הוברמן מקנדה. הם עלו ארצה ב-1931 והיוו גרעין במשמר-העמק. חברי הקיבוץ חששו מהנוער האמריקאי, אך עד מהרה נוכחו לדעת שטעו. בינתיים נוספו לגרעין עולים מאמריקה, ובשנת 1932, עם ברכת משמר-העמק, עבר הגרעין למחנה משלו בחדרה. כאן התרחש האיחוד עם גרעין "בניר", שעשה את הכשרתו בצ'נסטוחובה, ואחד הזוגות המעורבים בו היו משה ומלכה.
משה היה שם דבר במושבה על חריצותו בעבודה. לא יכלו להתחרות עמו בפרדס או בכל מקום אחר. הוא היה גם פעיל במועצת הפועלים- נאם באסיפות פועלים וידע לשכנע בכוח הגיונו.

בשנת 1936 פנתה התנועה לזוג הצעיר לצאת בשליחות לאמריקה. ההחלטה הייתה קשה כי הקיבוץ עמד ערב ההתיישבות ומשה חש צורך להיות במרכז העשייה ההתיישבותית והחברתית. גם מלכה חששה מאוד, אך משה נענה לקריאת התנועה. להופעתו של משה כחלוץ האמריקאי הראשון, הייתה לה השפעה חינוכית גדולה על התנועה הצעירה, והוא חיזק ידי רבים מדור ההמשך שבגרו בינתיים והקימו קיבוצי עלייה נוספים.
ב-1938 חזרו משה ומלכה לארץ ומשה נכנס לענף הפלחה. תוך זמן קצר כבר היה פלח בעל ניסיון וסביבו חבר עובדים מסור. מאז החלה פעילות רצופה בבית, כשהוא ממלא תפקידים מרכזיים במשק ובחברה. שוב הוא נקרא לצאת לפעילות, והפעם לרכז את סניף הליגה הסוציאליסטית (שקדמה למפ"ם שנוסדה בינואר 1948) בחיפה. בעיר הכרמל היה מצב בטחוני מתוח ערב קום המדינה, ותקופות ארוכות נעדר משה מן הבית. אלה היו ימים קשים למלכה ולשני הילדים שנולדו בינתיים - שלומית (1939) ואסף (1943). גיורא, הצעיר במשפחה נולד אחרי קום המדינה (1949).

בין השנים 1963-1949 נקרא משה תכופות לפעילות במפלגה לניהול סניפים ומערכות בחירות וגם לריכוז מחלקת החברה בקיבוץ הארצי. בהפסקות הקצרות בבית מילא תפקידים שונים. בסוף שנת 1963 החל משה להרגיש הפרעות גופניות אשר התבררו כראשיתה של מחלה קשה חשוכת מרפא. בפתאומיות כל עולמו נחרב עליו. הוא, שכל כולו היה סמל לבריאות ולכוח פיזי, ידיו לא נשמעו לו עוד. במשך 15 שנה עשה מאמצים גדולים להמשיך ולתפקד. השנים האחרונות היו חסרות רחמים, כשמלכה, בני המשפחה, חברים ושרה פירסט – "האחות הטובה" – עומדים לצידו וסועדים אותו, עד שיום אחד לא עמד לו גם ליבו החזק והוא הוכרע.
משה, בעל רצון הברזל והמרץ הבלתי נדלה, משה שעסק בקטנות כגדולות באותה רצינות והקרבה עצמית של ימי ייסוד המדינה, הקמת הקיבוץ ועלייה להתיישבות.
משה שכמעט היה "מנהיג הקיבוץ" הלך מאיתנו כמעט אלמוני למרבית חברי הקיבוץ הנוכחיים לאחר כעשרים שנות מחלה.
בדפי הזכרון כתב עליו ברוך יציב: "...הלכת מאיתנו, אתה שהיית לי כחבר, כאח בוגר – שותף לרעיון ולמעשים שלעולם לא נצטער עליהם. כל-כך רצינו לראות את חלומותינו בהגשמתם! האם לא הייתה זו צוואתך, משה? חבל על דאבדין ולא משתכחין."
ציפקה אפרת כתבה עליו: "...להתייאש מלעשות את שקבע לעצמו היה בעיניו משום גילוי חולשה, עצלות וויתור על מיצוי היכולת האישית. כך שם את משקלו הכבד על כף המאזניים בכל שטח מצוקה. משה שם יד ונטע ביטחון באחרים שלא ישלימו עם מחדל, עם פירוק חוליות, עם נסיגות. זהו המסר האופטימי של משה, כי הוא צפה אל הטוב."

יגאל וילפנד

משה נפטר ב-1984 והוא בן 74. השאיר אחריו את רעייתו מלכה, ילדיו - שלומית, גיורא ומשפחותיהם ואחותו - פסי בלומשטיין.
בנו אסף נפטר ב- 1970.